״איך להתחיל לכתוב?״ חלק א׳

נובמבר 2016. הגב שלי הורג אותי וכלום לא עוזר כלום. כלום. התקופה הכי ״עצלה״ בחיי, לא רץ, לא אופניים אז אני יודע שאני לא דופק אותו בשום אופן. אין לי בלטים או חוליות שזזו. אני יודע שאין לי באמת בעיה אבל הגב שלי הורג אותי.

אני לא מצליח לישון מרב כאבים. אני זומבי. מיכל בחודש שישי והדבר היחיד שמצליח להעביר לי את הכאב זה טיפולים של ״אנרגיה מרפאה״. זה מעביר את הכאב לשעתיים-שלוש, אני נרדם וקם שוב מרב כאבים.

ואז אני נזכר בסיפור שחבר סיפר לי כשהתמודד עם בעיה דומה ואני מבקש את הספר שהוא המליץ עליו שנים לפני כן... ״ריפוי הכאב הכרוני״ של ד״ר ג׳ון סארנו M.D.

ד״ר סארנו מספר על מטופלים שלו שהיו להם כאבים נוראיים בגב אבל הוא לא הצליח למצוא להם שום בעיות מבניות ועל מטופלים אחרים שחיו בלי שום בעיות והגב שלהם היה מפורק - חוליות, בלטים - הכל אלטעזכען אבל הם לא הרגישו כלום. הוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת שלפעמים הגוף מסיח את דעתנו כדי שלא נתמודד עם רגשות שגדולים עלינו. באררט דרך הנוכחות, פאולטי קורא לזה ״השומר״. חלק בתוכנו ששומר עלינו מפני עצמנו לא ידוע ולא מוכר. מה??? תגיד שוב.

ד״ר סארנו אומר שכשיש משהו overwhelming, מועקה שאנחנו לא יכולים לשאת - הגוף מייצר כאב. הכאב הנורא הזה גורם לנו להיות עסוקים בו במקום בבעיה עצמה שהיתה תובעת מאיתנו מחיר רגשי שאנחנו פשוט לא יכולים לשלם. והכאב הזה יופיע במקום שבו היינו מצפים למצוא כאב ממניע פיזי - כמו הגב התחתון, פיברומיאלגיה ושאר מריעין בישין. זה לא אומר שלא יכולה להיות בעיה מבנית! 

במשך מאה וחמישים עמודים ד״ר סארנו מתאר המון מקרים כאלו ואז נותן את הפרוצדורה:

1. אמור לעצמך שאתה יודע שאין לך בעיה מבנית.
2. חפש בתוכך ״זעם מודחק״ ורשום לעצמך ופרט.
3. מצא זמן של שקט כל יום.

אז התחלתי לעשות את זה. ישבתי בסלון, קמתי ואמרתי בקול ״אני יודע שאין לי בעיה מבנית״ ואז התחלתי לרשום את כל מה שמכעיס אותי. מצאתי פנקס קטן ורשמתי בו ורשמתי ורשמתי ותוך כדי שאני רושם אני שם לב שהכאב משתחרר. כמו אטב כביסה שנשבר לו הקפיץ - פתאום משהו הפסיק ללפות לי את חוט השדרה. אחרי כמה זמן הכאב חזר ואני חזרתי לפנקס וככה במשך שלושה ימים כתבתי וכתבתי. והכאב הלך וחזר אבל העוצמה שלו הלכה ופחתה עד שנעלם כליל.

זכור לי רגע אחד שישבתי בקאימק, המסעדה הטובה ביותר ביקום, ומישהו נכנס ואני מתחיל להרגיש בושה והוא מתיישב ומזמין משהו והמלצרית ניגשת אליו ומשהו בו עורר בי כעס וישבתי וכתבתי הכל. הופתעתי מכמות הרגשות ובפרט הרגשות הנגטיביים שחשתי. התרגיל הזה, תרגיל הכתיבה הזה שעשיתי הבריא אותי - מעבר לכאב שחלף, נעשיתי מודע בהרבה לרובד הרגשי בחיים שלי ובפרט לחלק השלילי שלו. הכאב הפיזי הפך למשני בכל הסיפור כי פתאום נפתח שסתום - ירד המסך שהסתיר ממני את החלק המר, הרע, הנגטיבי.

חבר שאל לפני כמה ימים מאיפה מתחילים - מאיפה מתחילים לכתוב? ממה מתחילים? נתתי לו את הש-י-ט-ה ש-ל-י אבל אם אני חייב לתת שיטת בזק שהרווח ממנה יהיה מיידי אז אלך לשיטה של ד״ר סארנו.

אל תתחילו מהסיפור. הרי תמיד תהיה החרדה - האם יצא לי טוב? האם יאהבו את מה שכתבתי? האם זה סיפור בכלל? יש לי שגיאות?

אבל למה לכתוב? כדי שימחאו לכם כפיים? הכפיים יגרמו לאושר? כן, האמת שכן. גם אם זה אושר מטונף וחומרי. זו המוטיבציה והמוטיבציה היא אם-כן האושר. ואושר מיידי מושג על-יד הירגעות. אושר מיידי הוא תוצר של נוכחות, של הכרה, של מודעות.

אני לא מדבר על להעצים את הרע, את הרגשות הנגטיביים אבל להכיר בהם, להכיר את עצמנו, לראות שאנחנו לא מושלמים, אפילו לא קצת ולהסתכל בלבן של העין של כל מה שאנחנו לא אוהבים וגר בתוכנו זו התחלה. התחלה של ריפוי.