מחייכת כמו מטומטמת

היא אמרה שאני מחייכת כמו מטומטמת. בדרך כלל כשיש ריקודים אני מעדיפה להרים את עקב הנעל שני סנטימטר מעל הרצפה ולהוריד. באותו ערב הורדתי את הנעליים לגמרי. רציתי שהרגליים יפגשו את הדשא הקצוץ, העיניים את המנורות הצבעוניות וזאת הנקודה שבה דרכתי על חרא. התגובה הראשונית מזכירה פלסטלינה, הדבר הבא מדגדג את האף. ישבתי על כסא מתקפל מעץ, והתחלתי לנגב את הרגל בעזרת מגבון לח שהביא לי אחד המלצרים. אני שונאת קיבוצים ואני בכלל לא רוקדת. עברה שנה מאז שאני וענבל כבר לא. הבטחנו שזה ייגמר יפה. זה נגמר בתיקו אחת. איזה מלצר פישר צחק עליי בזמן פינוי השולחן. המחשבה הבאה הייתה לקחת את החתכ׳ת החרא ביד ולפגוע לו בעין. הרעיון נפל במהרה כשהבנתי שאני מוקפת במאווררים. תודה לך מיטל, תודה שהתחתנת בקיץ. נכנסתי לגינה שלא שלי. הברז משך אותי, ומה שמשך אותו זו עלומת אור גדולה שהפציעה ברגע שהפעלתי את הברז. הגב שלי פגש את האדמה. צעקתי מילים רנדומליות לאוויר. הרגשתי שזה שעומד מולי, מחייך. הוא הסיק שברחתי מהחופה, כי לבשתי לבן. ״לא״ צחקתי, ״חשבתי שחג שבועות בקיבוץ מבטל את כל הקונספט, טעיתי״. ״את במזלג או בכף?״ שאל. ישבנו על כסאות מתקפלים בצבע כחול לבן ואכלנו מהלזניה שהוא הכין. כשהוא כיבה את התאורה בחוץ, הופיעה תאורה מלמעלה. עלו בשיחה המון שאלות כמו למה, ומה, ומתי, ועם מי, היה הכל מהכל. בשמיים התחלפה משמרת, והוא ביקש ממני להישאר עד השקיעה הבאה. לטענתו הגעתי בדיוק כשהאחרונה נגמרה. הסברתי לו, כדי לחסוך טעויות לעתיד, שאני לא מהזן שלו. הוא שאל אם התכוונתי לכאלו שלא אוהבות שקיעות או כאלו שדורכות על חרא יחפות. אז חייכתי כמו מטומטמת. הוא ארז לי בנייר כסף מנה דיי גדולה. כשהגעתי הביתה נכנסתי יחפה. רעש צפצוף בקע מהמטבח. חלפתי עם המנה על פני ענבל ועליי, תלויות על המקרר. אני כבר לא מתרגשת כמו פעם. קצת פרופורציה, דרכתי יחפה על חרא.