מנטוס

מישהו כרגע קפץ מהקומה התשיעית בבניין. ראיתי אותו נופל מחלון המשרד שלי. אני אמורה להרגיש עצובה, אבל דיי התחשק לי מנטוס. זה לא אומר שאני לא בסדר. אני מתרגשת לקראת איתמר. פיניתי לו פעם מדף אצלי בארון. לא נחשבנו לזוג, אבל הוא כבר גר אצלי מרוב הפעמים שהיה נשאר. משטרה חסמה את כל האזור. עכשיו אני עצבנית. איתמר אמר שהוא מגיע עם הודעה. נשלחה הודעת מייל לגבי זהות הקופץ. בנוסף, מחלקים פירות טריים בקומה שלוש עשרה. המנטוס במכונה נתקע. סרב לצאת. התחלתי לדפוק על המכונה כמו משוגעת ולצעוק ״תרד!״. לא ירד. התסכול הגיע. אסמס מאיתמר, ״אני בעיר״. המדף שהיה שלו, חזר לרשותי, עכשיו כשהוא אבא. צלצול טלפון. גזבר הבניין הודיע לי בשם ועד הבניין, שאני צריכה להתפנות, הבניין הולך ליפול. אלוהים אדירים. אני הומלסית עוד לפני ארוחת צהריים. נזכרתי שבקומה השמינית יש גם מכונה. זאת לא איכזבה. אני אוהבת רק מנטוס כתום, ככה שתמיד באתי טוב לכולם בכיתה. אף אחד לא אוהב מנטוס כתום. יצאתי מהבניין, קצת רועש לי מהסירנות. אני דיי מתרגשת ומחויכת לקראת איתמר. הוא הציע להיפגש ליד המכבסה שאני יכולה לראות מהחלון שלי. הוא אהב להכריז דברים ברחוב, ככה אי אפשר לברוח מתגובה אמוציונלית. איתמר לא חיבק אותי ישר, רק עמד מולי עם מזוודה. ישבנו על המדרכה עם בירה. רק בחמישית הצליח לספר לי שהוא שוב לבד. ״אני מצטערת״, אמרתי. ״לא את לא״, החזיר. הוא הסתכל עליי בעיני החום חלבה שלו. שוטר שנמצא שם מהבוקר הפתיע אותנו ושאל למה אנחנו שותים בחוץ אחרי אחת עשרה. ״מה זו השאלה הזו, מה אתה שוטר?״ הפה שלי היה פתוח, חשבתי שלרגע דיברתי. ״איפה את גרה?״, שאל השוטר. ״אני הומלסית, אני יכולה לישון אצלך?״. החוקר ביקש שאיתמר יפתח במהירות את המזוודה. איתמר קם עם הידיים למעלה, אני לא יודעת למה. התחלתי לצחוק. השוטר הביט בי ובו. איתמר פתח את המזוודה וזרק אותה על הרצפה כשהוא מתכופף כאילו זה רימון יד. השוטר ניגש והוציא משם מדף לבן. ״זה שלך?״ השוטר שאל. ״זה שלה, אם תרצה״, אמר איתמר. יופי. ועכשיו אני אמוציונלית.