שמות

לא זכרתי את שמו לאורך כל חיינו המשותפים יחד. הוא הציג את עצמו בדייט הראשון, ואני הצגתי את שמי, יעל. את שלו שכחתי. לא היה לי נעים לשאול אותו שוב, זה לא מנומס. הפכנו לזוג לאחר כמה חודשים. אצלי הוא היה רשום בתור כינוי חיבה ואצלו הייתי יעל. יעלי. כשהייתי צריכה להציג אותו בפני אחרים, ידעתי מתי להיעלם. הזדמנויות מפוספסות על גבי שנים. יש גבול לכינויי החיבה שאפשר לקרוא לבן אדם. זכרתי שם עם האות ז׳ אבל אין אדם בגילנו שנקרא זכריה. כשנסענו ביחד למקומות רחוקים הוא היה מזמין את הכרטיסים, אבל על שמי. זה היה התירוץ שלי, אני האחראית. כשקראנו לבן הראשון שלנו אביב, הוא ביקש ששם אביו יהיה האמצעי. הסכמתי שכן, דוד. זכרתי דוד. של אביו. על הדלת היה רשום משפחת גביר. בלי שמות פרטיים. אני יודעת, יכלתי לבקש, או לשאול, אבל אז הוא היה רואה אותי כאישה זרה. חיי התנהלו סביב הרגשת ה-״לא נעים״. הרגשה נוראית, אבל רק לפרקים. הגיל עלה, ואיתו הבעיות. איבוד הזיכרון היא מחלה ארורה. כששאלו מה לכתוב בתעודת הפטירה בכיתי ויצאתי. האשמתי את הזיקנה. הם ביקשו בשנית, שם ותעודה. בחדר השינה, היא שכבה על השידה. תעודה כחולה, בלויה, אותה אני רואה לראשונה. סוף סוף אדע. צעדתי מרוגשת ופתאם הלב כבה. מעצבן, הייתי כבר כל כך קרובה.