הזבוב

אני לא רוצה לצאת, דווקא נעים לי פה. היצור הגבוה פתח את החלון וחיכה. אני הגעתי עד אליו וחזרתי חזרה. בין השידה למזגן, על הקיר הלבן. זה נראה כאילו אני מבולבל, אך לא כך. נולדתי בתוך חרא, עם חוש ראייה לקוי. אמא ביקשה שאשאר לידה. לא הקשבתי, ותמיד חיפשתי אולי קיים יותר טוב ממה שהיא מציעה. באותו ערב הושיבו אותי לשיחה, ואמרו לי שדוד שלי, אח של אמא, כבר לא ישתמש יותר בכישורי התעופה. הסתכלתי לאחור, ממש על גבי, והחלטתי שזה לא בשבילי. כמעט עשור לא יצאתי מחדרי. אוכל, שירותים ופחד תמידי. יום אפור אחד ריח רע תפס את הבית. ריח שגרם לחלקנו לא לקום יותר. אני היחיד שניצל. רצתי החוצה ומולי ריבוע עם עומק נפער. הכנפיים פעלו, ונכנסתי בכח. נעים פה, יש שטיח. ותמונה של שניים. הם דבוקים אחד לשני בשפתיים. בטח הם משפחה. עברתי חדר חדר, מחפש מחסה, אבל פתאם הגיעו ידיים, ונעליים. רציתי לעצור אותו ולהסביר, אבל מיד הרגשתי את הקיר. הצבע הלבן התחלף בשחור. אני זוכר שנפלתי לתוך הכיור. זרם חזק שטף אותי הלאה ופנימה. ערימת שערות ריככה את הנפילה. יצאתי החוצה בכוחותיי האחרונים. נעמדתי מולו, בשם כל האחים. אותנו לא מעיפים. צעקתי וצרחתי, הייתי ממש מאיים, אבל הוא שמע אותי רק מזמזם. נעל מידה ארבעים ושלוש פגעה בי ישירות. מה התדהמה, הרי לא באמת קיים סוף אחר.