מיגרנה

המיגרנה הראשונה הייתה מורכבת מפטיש אחד קטן שלא הפסיק. מכות חלשות שמתגברות למכה. אותו מקום, אותה נקודה. הן הפכו לזוג, לאט לשלישייה, בלי לשים לב, הן הקימו צבא. ״צבא המיגרנות״. הן ידעו מתי לבוא, מתי לבצע תקיפה. דייט, ראיון עבודה, נסיעת אוטובוס, לפני השינה. המיגרנה לא מודיעה, היא רק מתגברת. היא מפלצת ענקית שאוכלת. ואיתה, הפטישים הולמים כמו תופים, טם טם- טם טם. החדר מתכווץ, האורות מסנוורים ולחשוב שאלו מקומות מוכרים. הכעס מחלחל ומגיע איתה. חוסר רצון לדבר, להשתלב בשיחה. כח עליון שמחזיק בשרירים. מים ניתזים על הפנים, על השיער, על הבגדים. כדור פשוט זו לא התשובה. היא מצווה עלייך להפסיק עם חייך הנוכחיים. אך אני חזק, אני לא נכנע. האופי לא נרמס, הוא רק נבלע. אני צריך בסך הכל שעה של שינה. מכבה את האור, מוריד את התריסים, המוח סגור לגירויים חיצוניים. השמיכה על הראש, ככה לא תברחי. אני סוגר עיניים, בכח אחרון מנסה. כל מה שצריך זה שתרפה. היא מתחילה להחלש, אני מרגיש שהיא בורחת. תברחי, פחדנית, זאת מבינה רק כח. רצונות, אהבות ושאיפות לחיים, אפילו סיכון ופחד חוזרים להיות מעניינים. התופים עומדים, לא מכים. ״צבא המיגרנות״ חוזר להיות רעיון שממנו נרתעים. הצבא הולך לישון, פושט מדים, ואני חוזר לחיי האישיים.