טוב, סתום רגע.

אני והיא עמדנו ברחוב, ואני סיימתי את השיחה ב-"כן, בהחלט". הרשמיות הגיחה אצלי בגיל מוקדם, כשמילים כמו "בבקשה" ו"סליחה" היו הראשונות. כשהתבגרתי וגיליתי שאינני אנגלי, הפסקתי להתנצל. פשוט לא עשיתי טעויות. קשה לא לטעות כשאתה נער מתבגר. כל כך הרבה לסחוב על כתפיים שבריריות שלעולם לא לקחו חלק בפעילות ספורטיבית. קשה להיות רשמי במדינה לא רשמית, ואם בחרת שכן, לא מזמינים אותך למסיבות שכבה. אבל היי, לפחות אתה מתנסח מדהים. בצבא הרשמיות נדחקה לצד והקללות הגיעו. בפעם הראשונה שקיללתי, רצתי להקיא. בפעמים הבאות כבר הדגשתי אותיות כמו מם או סמך. מאז עברו מים בקיאק. הקללות התמתנו, הרשמיות עלתה מהאוב, והפכתי לבין כלאיים. כיום, כשאני מקלל אני מיד מתנצל, ולפעמים זה שמולי לא מבין אותי ומיד צועק, אז אני עוצר ומסביר, אם יסתום את הפה רגע וייתן לי לדבר. אידיוט. סליחה.