קפקא: 40 שנים של עינוי וסבל
הבלוג של נטלי סויסה - 'אחיזת לשון'
5 ליוני 2023
·
2 דקות קריאה, 376 מילים
לפני יומיים חל יום פטירתו של אחד מגדולי הסופרים היהודים - פרנץ קפקא.
קפקא התהלך על פני האדמה 40 שנים וסבל והתענה רוב הזמן. הקשר עם אביו הקשוח והגס כסס את לבו, קשריו עם נשים לא הבשילו לכדי חיים משותפים והרמוניים, עבודתו כפקיד משפטי שעות רבות ביום העיקה על לבו כמו מגהץ על בגד דק, ואפילו הכתיבה עצמה סיפקה לו שעות של עינוי לילי (במשך תקופה היה מתמסר אליה בעל-כורכו רק בשעות הלילה, לאחר שסיים את יומו כפקיד).
קפקא עסק ביצירתו בין השאר באבסורד ובחוסר הצדק שקיימים במערכות בירוקרטיות. בספרו "המשפט" הגיבור נלקח לחקירות חוזרות ונשנות ומתוזז מפה לשם בלי שנאמרת לו מילה על סוג העבירה שהוא מואשם בה.
קפקא עסק גם בצורך של אדם לחוש שיש לו מקום בעולם. בנובלה "הגלגול", הגיבור, סוכן נסיעות, הופך למקק בין-לילה ובני משפחתו דוחים אותו מעליהם. לפי אחת הפרשנויות לסיפור, בתיאור המקק המבקש שישמעו ויכירו בו, ובתיאור הרתיעה והגועל שמפגינים בתגובה בני משפחתו, קפקא ראה את עצמו ואת יחסיו עם בני משפחתו האמיתיים במציאות.
למרות חיי סבל מתמשכים וקודרים, בשנותיו האחרונות זכה קפקא למעט נחת בחברתה של דורה דיאמנט. קודם לכן חיי האהבה של קפקא כמו היו-לא היו, משהו בנפשו קירב והרחיק את הנשים ואת האהבה ההרמונית הפוטנציאלית. אבל דווקא עם דורה התאפשר מה שלא התאפשר קודם, אולי גם מפני שהוא כבר היה חולה ומצוי בסוף חייו והיא טיפלה בו בחום. בגיל 40 הוא נפטר משחפת.
אסיים בקטע קצר פרי עטו:
הדחייה
כשאני פוגש נערה יפה ומבקש: "אנא, בואי אתי", ואלו היא חולפת על פני בלי אומר, הרי כונתה בכך היא:
"אינך דוכס ששמו הולך לפניו; אינך אמריקני רחב-כתפיים בעל מבנה גוף כשל אינדיאני, עיניים מונחות אופקית ועור שעוסה ברוח הערבות ובמי הנהרות הזורמים בהן; לא ערכת מסעות אל הימות הגדולות, ולא הפלגת על גביהן אל המקומות, שאינני יודעת היכן הם. ובכן, בבקשה ממך, מדוע זה תלך אתך נערה יפה שכמותי?"
"הנך שוכחת: שום מכונית אינה נושאת אותך ברחוב, מיטלטלת בתנופות ארוכות. אינני רואה את האדונים בני-הפמליה שלך, ההולכים אחריך, דחוסים בבגדיהם, בחצי גורן מדויק וממלמלים את ברכותיהם לך. שדייך מכונסים היטב במחוך, אבל שוקייך וירכיך מפצים עצמם על מידת התנזרות זו. לובשת את שמלת טפטה בעלת קפלי-פליסה, מעין אלו שבסתיו שעבר, הסבו לנו בלי ספק הנאה ועם זאת את מחייכת – כשזוועה כזו על גופך – מדי פעם".
"כן, שנינו צודקים, וכדי שלא נהיה מכירים בכך עד לאין-תקנה, מוטב – לא כן? – שנלך הביתה כל אחד לבדו".