בר-מצווה

בר-מצווה

תחילה נראה היה כי המבוגר הוא סבו של הילד, אבל הדמיון ביניהם היה כשל אב לבנו. באוטובוס נותרו רק מקומות עמידה והיה עליי להתקדם אל מקום ישיבתם ככל שהיו הנוסעים העולים נדחקים פנימה. את מרבית השיחה ביניהם מילא דיבורו של הילד. הוא היה כבן אחת-עשרה, שיערו עשוי בתספורת אופנתית וגשר על שיניו. במראה אביו השאיר הזמן עקבות ניכרים: מעט השיער על ראשו אפור דהוי ואת פניו עוברים חריצי השנים. כשנפנה לרגע מהחלון רוככה מעט הצדודית הנוקשה על ידי זוג עיניים שקועות מעט שגבות כבדות מצלות עליהן. הוא נפנה אל הילד רק מפני שלא הבין את שאלתו, ומששב הילד ושאל ענה לו בתשובה קצרה שאחריה חזר להביט החוצה.

בהתקרבי יכולתי לשמוע על מה נסובו דיבורי הילד: בית-הספר, וידיאו, ספורט וכדומה. הוא לא נראה מוטרד מהעובדה שתשומת-לב אביו התחלקה בצורה לא שווה בינו לבין הנוף שבחוץ, ודיבר כאילו היה מפטפט עם עצמו. פה ושם, בהשתרר רגעי שתיקה, פיזם לעצמו תווים אחדים ממנגינת פופ ידועה או שהיה משחק בוו רופף בגב הכסא ממולו, ואחר כך היה פותח בנושא חדש.

והנה התעורר לחיים מבטו של האיש. הוא לכסן עיניו אל הילד, שלא הבחין בדבר, ושב והתיקן ממנו. אחר כך נפנו פניו מן הילד והלאה, אך אותי לא הטעה הדבר. המבט המשוטט מקודם, שננעץ עתה בנקודה אחת, הסגיר בעליל כי תשומת-לבו הייתה עתה מרוכזת בילד המפטפט לצדו.

ושמא בעוד דבר? דומה שהעיניים מביטות בגניבה למקום אחר. בזהירות ניסיתי לעמוד על כיוון מבטן. כן, הוא היה מציץ במשהו שהיה מאחוריי. הבטתי לאחור. איש-שיבה, זקן-סנטר אפור מעטר את פניו הכמושים, התקדם לאיטו אל תוך האוטובוס יחד עם שאר הנוסעים. שוב לכסן האב מבט אל בנו.

הילד דיבר עתה על טיסנים. לאילן קנו לבר-מצווה טיסן עם שַׁלַט. משהו אמריקאי נורא יקר. הלכנו למגרש הכדורסל לנסות אותו אבל הבטריות התקלקלו.

הזקן עמד עתה לידם.

עוד הצצה בילד המדבר והאיש קם ממקומו שליד החלון והציעו לזקן. בקומו חלף על פני הילד, וכמוהו עבר הסב על פניו כדי להתיישב במקום שהתפנה. כשעמד האיש ונשען בידו על הידית הקבועה בתקרה יכולתי לראותו מקרוב. גבותיו התרוממו מעט והעמיקו את התלם החוצה את מצחו. מבטו שהפך עתה אטום במכוון הסגיר ביתר-שאת כי הוא שקוע בנעשה באותם רגעים. אולם משהו נוסף בצבץ עתה בהבעת פניו: השלמה עם כישלונו של מי שהקשה לשאול, שהפריז בציפיותיו.

פני הילד אדמו כשנקטע דיבורו לנוכח החילוף שנעשה מולו. הוא שינה את תנוחת ישיבתו, מרחיק ומצמצם עצמו מפני הזר. אצבעותיו שיחקו במבוכה בוו שמולו, אחר כך ניסה לשוב ולפזם את תווי המנגינה שזמזם מקודם אך חדל. כמה נוסעים שעלו דחקו בי עתה להיכנס. זזתי הצידה לאפשר להם לעבור על פניי. כמוני עשה האיש העומד. עתה דמם הילד לגמרי. פה ושם היה מבטו המוטרד נפנה אל אביו, שחזר לנעוץ מבט עיקש בחלון ממולו. הם שתקו, הצעיר נושך את צד שפתו והמבוגר עוטה ארשת נטולת הבעה.

אז קם הבן והציע לאביו את מקומו. לא שמעתי את המילים, אבל היטב ראיתי את פני האב. ראיתי את הבעת הרווחה על פניו מתלקחת לצהלת-שיכרון כפני קלפן ברגע זכייתו, מתמכר ללא בושה לרהב של גביר עשיר המתהדר בפני רואיו. עתה התגלה כי הנטייה להסמיק משותפת לשניהם וכי בזמן חיוכו של האב משתפלות זוויות פיו בביישנות נערית שהייתה מתאימה יותר לבנו מאשר לו. והנה הושיט ידו אל הבן, אצבע ואגודל נשלחות לצביטה מקניטה באף הזעיר, אך בדרכן שינו האצבעות את כוונתן והיד עלתה והחליקה מעל המצח אל שפעת השיער שמעליו, שם פיזזה מעל חיוכיהם המצטלבים. שניהם נשארו לעמוד.

הצצתי בהם שנית לפני שירדתי. למבטו של האב, שהיה נתון עתה כל-כולו לבן המדבר אליו, נוספה עתה הסקרנות הבוחנת של המתוודע אל חבר חדש.