קרֶק וַאק וַאוּ

קרֶק וַאק וַאוּ

באמצע הלילה נפלו יואב ושלומית זה לזרועות זו.

גב אל גב היו ישנים, הוא פניו אל הקיר והיא פונה לחלון, כאשר שכן מאחר-שוב סגר את מכוניתו ובחיפזונו הפעיל את צופר האזעקה. רגעים אחדים התפזרו הקולות הצורמים וחדרו דרך פסי התריסול הרעוע אל שני הצעירים הנמים וטלטלום משנתם, עד שתיקן מחולל התקלה את קלקלתו וכיבה את המכשיר. מעורפלים, נטרדים לרגע, זעו והתהפכו במיטת העץ הרחבה עד שמצאו זה את זו ושבו ונרדמו חבוקים.

שנים רעות, מיותרות, שנות עליבות שוחקת ומסרסת, באו ועלו בזיכרונו של יואב ברגעי זעיר-ההכרה בהם הופרעה שנתו, בטרם יספיקו חוויות השנה האחרונה להתייצב לפניו כפלוגת משמר מידי בוקר. לרגע דימה כי עדיין עובד הוא בחברת המחשבים המצוחצחת שהייתה מדכאת יותר ממחנה כפייה, או כי חזר לקלל את יומו במהלך שנות הקבע עליהן חתם בקלות-הדעת של נער פוחז. ועוד נפרצה מגופת הזיכרון אל ימי בדידותו הממארת בדירות זולות, אל שעות ההתמכרות לטלוויזיה, אצבע מרצדת בעווית על כפתורי השלט בחפשו עוד משהו תפל שיקהה את עקת הזמן, אל השתלטותם המפחידה של ההרגלים הרעים, לדבר אל עצמו וללגום עוד ועוד פחיות בירה, אל הארוחות המשמימות אליהן הוזמן ובא, רק כדי לחוש רע כפליים כבודד יחיד בין זוגות זחוחי-דעת, מתרפק בערגה פאתטית על ילדים לא-לו ומתאמץ לסחוט מקרבו חיוכי-חביבות אל הוריהם הטרחניים. כל המראות והקולות האלה, כנושים שגילו את בעל-חובם הנמלט, נקבצו והתדפקו באותם רגעים על דלת שנתו.

ושלומית, היא זכרה את ימי מגוריה בדירת אבא הלא-יוצלח, הטפילי והתחבלן ללא-תקנה, עם המאהבת הריקנית השקודה על כיסיו, את השנה המיוחלת באירופה שהפכה לסיוט מתמשך, את הצ'יפנדייל המלוקק שהניח לה להתאהב בטירוף-חושים רק כדי להשליכה ככובעון משומש, את הלילות הלבנים בהם הייתה בוכה חרש, לבל תשמע שותפתה לדירה הגונחת בחדר הסמוך עם ה"דייט" התורן. כל השנים הארורות, הכל היה שם, כמו הגוש המגעיל המצטבר על רשת הכיור במטבח בתום היום.

והכל בגלל האזעקה של מכונית-הפאר של האדון עתיר-החליפות מהפנטהאוז שמעליהם. משנדם המפגע הסתובבו השניים איש אל רעותו, נתקלו זה בזו – ובאחת נזכרו בנס השנה שחלפה. פעמים אינספור, בהיותם ערים, כשהיו נזכרים בפגישה המקרית ששינתה את חייהם, היו ידיהם נקפצות לאגרופים למחשבה על תפלותו הפושעת של הגורל, שאילו טעה חלילה בדקה אחת לכאן או לכאן עלול היה לגרום שלא ייפגשו באותו יום שהטה את נחלי חייהם זה אל זה לנהר גדול. Krek wa’k wou, כתבה שלומית יום אחד בגחמת פתאום על דלת דירתם, ביטוי סלנג שראתה פעם על בתי כפריים הולנדיים, לאמור "בדיוק מה שרציתי." האם זה היה המלמול הטרוף שהשמיע עתה יואב בשנתו? האם משלומית נשמעה אנחה חרישית כשנקלעו יחד לחיבוק? בכוח, כילדים נלפתים מאימה, משכו זה את זו בטרם חזרה השינה והיטיבה את כיסויים. ידיים זחלו בשבילים הנהירים היטב, רגליים השתרגו למקלעת ושפתיים התחפרו וטבעו בזיפי לחי או בחלקת צוואר. עוד תנועה קלה, אבר מגשש אחר תואמו, עוד שאיפה מרגיעה מן הריח המוכר-ממכר, ושני קולות נחרה, אחד ברונכיטי משהו, חזרו לדואט ארוך וקולני, קאקופוני ונעדר-הרמוניה כמעט כמו יבבות המיצובישי הגלמודה שהשתתקה.

ויהיו לבשר אחד.

למחרת לא זכרו דבר. אבל כשנפרדו כמנהגם בבוקר, הוא מדווש באופניו והיא נדחקת בתחנת האוטובוס, והפנו כמנהגם את ראשם לאחור, והתאוו כמנהגם לשוב יחד הביתה באותו רגע, השהו את מבטם מעט יותר מן הרגיל ולא ידעו על מה ולמה שניהם מגחכים.