אש זרה

לאחי, בנימין-זאב

"הוא קצת משתולל לפעמים," אמר החייל במדים והחליק על צוואר הסוס, "אם הוא יעשה לך בעיות תמשוך ברסן ותלחץ לו ברגליים חזק על הצלעות עד שיירגע." הם לא הרחיקו לכת אל תוך הפרדסים, ובכוונתו היה להניח לאחיו לרכב לבדו משם והלאה. הבכור היה עדיין לבוש בחולצה הלבנה מליל העצמאות אמש, ודומה היה כי אווירת החג עודה שרויה עליהם גם כאן, בפרדסים שמחוץ לעיירה. "רק אל תראה לו חולשה שלא יתפוס עליך מנהיגות." 

הם האטו צעדיהם, מתכוננים להיפרד. הבכור ניצל רגע בו הביט הצעיר הצידה כדי לעלות על הסוס. הוא הצליח לעשות זאת בקפיצה אחת. "בסדר, עוד שעה בערך אני חוזר." 

בסבר-פנים חגיגי החווה הצדעה לאחיו. חיוך מלגלג ניצת בעיני החייל כשפסע אחורנית. הוא עבר לדבר במוגרבית, מתאמץ לטשטש את היגויו הצברי מאחורי צרורות העיצורים המרוקניים המחוספסים. "אִילַא תַעתַלתִי, מוֹרָא שְחַאל דְשְוַּיַע נְבְּדַאוּ נְטוֹפוֹ עַלִיק? (אם תתעכב, אחרי כמה שעות נתחיל לחפש אחריך?)"

"מוֹרָא אִידִיק דְשְוַּיַע (אחרי שעות כמספר אצבעות ידך)." הבכור הטעים את התשובה בפריסת חמש אצבעותיו, מחקה את מחוות ה"חמסה" בה נוהגת סבתם להתגונן מפני שאלותיהם של בעלי עין רעה. שניהם צחקקו. כמה אופייני ל"ג'חש" הזה להסוות את רגשותיו בגידופים. "בכל זאת," אמר הצעיר, "אם מתחשק לך למות אולי תחכה עד תשעה באב ולא תקלקל לנו דווקא את יום העצמאות."

מגחכים, מעשה-שגרה, המשיכו להטיח זה בזה גידופים טקסיים, מתנגנים, בעוד הבכור מתרחק על הסוס. משהגיע אל סוף השביל החווה כלפי אחיו ברכת-יד אילמת ופנה לדרכו.

עתה יכול היה לרפות מעט את גופו שהיה נוקשה ממאמציו להסתיר את חוסר הביטחון שלו על האוכף. גם החיוך נמוג. הוא בלע בשקיקה את מראות השבילים. ברגשות מסוכסכים, כשנות ילדותו שעברו כאן, קידם את הקולות והריחות שהיו יוצאים ובאים לקראתו מאחרי כל עץ וממטרה ובקתת פועלים. 

פניו הכחושים היו עטורים בזקן בתולי דליל, שקצותיו שיחקו משני עברי הפה ובמורד הסנטר כקילוחו של פלג קלוש, משווים לו ארשת מלומד סגפני. אולם הגבות העבות, היורדות מצדי הפנים כלפי מטה, שחברו מעל לאף הנשרי אל קמט זעף קל, הסגירו אופי פנאטי מעט, ובעיניים השקועות עמוק בחוריהן בצבץ המבט העיקש של הנוטים לשיגעון לדבר אחד. אבל עתה ניכר היה ברוכב המאמץ להרגיש נינוח. הוא העביר חזור והעבר את כף ידו על פניו. 

חולצת-החג הלבנה, שהשתפלה באופן בלתי-תואם מעל המכנסיים הקצרים, הייתה מקומטת אחרי שלא טרח להסירה בלילה. הוא גיחך בהיזכרו בליל אמש. הוא היה בעיצומה של מסיבת ליל-העצמאות עם חבריו בתל-אביב כשלפתע חש בדקירת כמיהה אל בית הוריו, השכונה והעיירה. כמה מוזר היה לו בשלב זה של חייו, והוא מלומד צעיר ונודע, להתגעגע מדי פעם ל"תקופת המדבר" ההיא, אותה שנא כל כך כשהיה שרוי בה. הוא החליף כמה מילות התנצלות עם המארחים ונשיקות רכות עם חברתו, ששמה בידו בחיוך מלא-הבנה את מפתחות המכונית, וטס ככה סתם אל אמא ואבא היושבים מול הטלוויזיה ואל האחים הצעירים שחזרו לפנות בוקר מההתהוללות בעיר. 

רק לפני חודש מלאו לו שלושים. דרך ארוכה עשה מאז היה משוטט בשבילי מטעים אלה, שכבר אימת הכורת עליהם. שוב, כבכל פעם שחזר למקום בו לא היה זמן רב, מצא עצמו מתמסר להרגל הכפייתי של מניית כל מה שהשתנה בחייו מאז היה במקום לאחרונה. שורת פרצופים מחייכים עברה לפניו, קצתם משתאים, קצתם נעווים בחנופה וקצתם מסגירים טינה מוסתרת, ניצבים לאורך שביל חייו בשנים האחרונות מאז דרך כוכבו. בדל-חיוך הזדחל אל פיו, ראשו נד באירוניה של המחזר-על-הפתחים מאתמול למראה הקלות בה נפשקות בפניו דלתות היום. ואללה, איפה אותו יבחוש בן שלולית, שכל רואיו נמנו ופסקו עליו את משפט הלא-יוצלח, ששוטט סר וזעף במקומות האלה? 

שלט בשיפולי הפרדס בישר על הקמת גוש בניינים בקרוב. הוא צמצם עיניו באיבה כלפיו, כאיכר ותיק המגלה מחלה בשדותיו. רוצה היה להספיק לשוב לכאן עוד כמה פעמים, למצות פעולה זו של סגירת המעגל. שיחי שיטה פרחו בגבול בין שתי חלקות, והוא חזר והבחין בהפתעה במה שזכר מני אז, כי שיח השיטה מדיף לעתים ריח הדומה לריח הזיעה של גבר. 

בעיקול השביל עלה בזיכרונו סלימאן, חברו הערבי מהימים ההם, אליו התחבר בשיטוטיו הארוכים בפרדסים אלה. יודע היה אותו נער את חיבתו ל"חַיְוַּנַאת" (בעלי-חיים), ומדי הגיחו מהפרדס היו חיוך ערמומי או תפיחה מתחת לחולצה מסגירים הפתעה חדשה. אז היה מתפתח ביניהם דו-שיח עולץ שסיגל ברבות הימים צורת דקלום טקסי מחורז: 

"סלימאן"? 
"אהלן." 
"עִנדַכּ חַיוַּאן?" 
"אַיוַּן!" 

פעם הייתה זו חוחית פצועה, שברוב טאקט נמנע מלשאול כיצד נפגעה, ופעם גור-ארנבות או בז יפהפה, ופעם אף הביא לו גירית צעירה שנלכדה ברשת הגדר. ואחרי שתחב כבדרך-אגב ובלב נוקף כמה מטבעות לכף חברו היו שניהם רוכנים על היצור המבוהל, ופליאה הייתה בעיניו לראות את חברו הצייד קשה-הלב, השוחט ללא נקיפת מצפון דרבן או חגלה, ממלמל מילות חיבה אל הבשר שהפך בן-רגע לחיית מחמד. מה נפלְאה בעיניו התחברות מתריסה זו שנרקמה בין הילד המתבודד, אח לחרדון ולתן, השוטם את אֶחיו ובני גילו, לבין הנער קרוע-הבגדים המשכים מדי יום להשקות את הפרדס. היכן אתה היום, סלימאן? בעל בעמיו בשכם? מכין בקבוקי תבערה בחברון? רוקם חלומות משטמה בנפחא? או שמא חלילה שאהיד תחת מצבה גדושת מארות? השביל נטה עתה הצידה והתפצל לשניים. הוא בחר בפנייה הצרה. 

העיניים שהתרגלו לריצוד המחשב, האמונות על שולי כריכות ומדפי ספריות, יצאו עתה לדלג הרחק בין שבילי הפרדס. מי ימנה מספר לשעות ולימים שבילה כאן כילד, מתמכר למחשבות אפלות, מתוודע לעצמו, מתעצב ומתהווה, בשיטוטיו חסרי-המנוח? מפויס, שב עתה אל אותן שנים להודות כי גם להן חייב הוא את ייחודו, את הצלחתו המבהילה, ומעל לכל את קסם זרותו – תמיד נוכחת ותמיד מוכחשת על-ידי סביבתו ה"צפונית" המחונכת – זרות אשר בשנים האחרונות טרח להדגישה בשיזוף חובה ובהחזירו בחוזק-יד את כל ההגאים הגרוניים אותם עקר לפנים, באיוולת ההתבטלות של ילד עיירת-פיתוח המבקש להתנכר לַפּנים אשר בראי. 

בחיי שאני זוכר את זה, מלמל בהשתאות למראה הדקל הזקן. הוא הפנה את סוסו אל החורבה מכותרת הקיסוסים. דקל וושינגטוניה רם ונישא הזדקר מתוך הסבך שגדל בחצר החורבה. פיו נפער בהביטו למעלה, מעווה פניו מסינוור השמש, אל הצמרת הקלושה. הן עוד בילדותו כבר היה העץ רם מאוד, אבל בשנים שחלפו מאז התמסר כולו לשיגעון-חייו, ממאן להצמיח ענפים וכל מעייניו אך אל על. חורפים וקיצים התחלפו, ממשלות קמו ונפלו, תהפוכות, מהן איומות ומהן מעוררות תקווה, עברו על שני העמים הנצים בערים ובכפרים סביבותיו, וזה היה מגדל רק קומץ עלי-צמרת דלים שהיו נובלים בכל שנה ומתעקמים מטה לפנות מקום לענפים הבאים. שנים רבות עוד היו הענפים המיובשים עוטים את הגזע כרעמת שיבה עבותה, אבל עתה, בזקנתו, השיל גם אותם מעליו ונותר עירום וקרח, מזדקר אל רום. גם הרוכב זקף קומתו מולו. 

גופו היה עתה דוחק בו בחזקה להשתין. ידו אוחזת ברסן, החליק מהאוכף אל צד הדרך. הוא גיחך כשמצא עצמו נזקק לתנועה הפרחחית של הוצאת האבר מלמטה מבעד למכנס הקצר, כבאותם ימים בזה המקום. רגעים אחדים עמד מהורהר, מתמסר לרוגע המתפשט בגופו. אחר כך ניסה לעלות על הסוס אך החליק וכשל. עוד פעמיים חזר וניסה אבל הסוס, שהעמידה הכפויה עשתה אותו מתוח, היה מרתיע גופו והוא שב ומעד. מגדף חרש, הוליך את הסוס ליד תלולית עפר, עלה עליה בעודו אוחז ברסן, זינק והצליח אך בקושי להתיישב על האוכף. הסוס, כמו רק עתה הבחין כמה טירון הוא רוכבו, צנף בזעם וניסה להתרומם על אחוריו, מערער את רוכבו לאחור. "חלאס!" נפלטה גערה נזעמת מפי הרוכב. באחת השתנו פניו בארשת כעס פתאומי, דוחה למראה, פיו חושף שיניים גדולות, בלתי-תואמות, מבעד לזקן. אבל הסוס לא נרגע. בחזקה כרך האדם את רצועת המתג פעם ופעמיים סביב כף ידו, מושכה בכוח אליו עד שצוואר הסוס התעקם לאחור. עיני הבהמה התרחבו מפתיעה ומכאב בעודה כובשת חרונה בצעדים קטנים, אוצרים לבת מרי מאיימת. הוא ריפה בהדרגה את ידו ודיבר בקול עבה ככל שיכול, ממלמל מילות הרגעה תקיפות בעוד רגליו ממשיכות ללחוץ בכוח על גו הסוס. אט-אט נרגע הגוף השחור המבריק. ריח זיעת הסוס, שמנוני-מלוח, נושא זיכרונות, עמד עתה באוויר. הרוכב, הולך ונרגע אף הוא, חש כמוהו במשב הרוח על זיעתו המתקררת. ניחם על שהכאיב לסוס, ליטף את הרעמה הבוהקת שנענתה למגעו ברטט קל. הסוס החל מגרש את הזבובים בזנבו, והרוכב, חש בהצלפות המענגות על ירכיו, צחקק חרש. ארשת פניו המהורהרת כבר נעלמה. הוא השקיף אל המשך הדרך, שהתעקלה שנית ופנתה חזרה לכיוון העיירה. 

עתה הרשה לסוס לראשונה לפתוח בדהרה קלילה, מאמץ את אחוריו הצנומים לספוג את חבטות האוכף. מאחורי שורת הברושים שעל גבול הפרדס הופיעו גגות בתיה של העיירה. לרגע חשב לשוב על עקבותיו, אבל אז נמלך והישיר רכיבתו אל הרחוב הגדול שבסוף הפרדס. 

חבורת ילדים הצטופפה ליד מוכר נקניקיות בצד השדרה. מרביתם היו צהובי שיער ולבושם עודו נושא סימני אופנה אחרת שעבר זמנה. משהבחינו בו באו במרוצה להביט בסוס. צלילי אנפוף רוסי, מאריך בתנועות כיללת חתולים, הגיעו לאוזניו. אדונייי, תרכיייב אותייי? אותייי? אותייי? 

"אותי, בבקשה." ילדה ירוקת-עיניים, שיערה אסוף לאחור, חיננה אליו את קולה. נבוך מעט, נהג את הסוס אליה ורכן להרימה. 

הילדים נענו למחזה בצחקוקים נרגשים. מלהגים ברוסית שמעט מלים עבריות כבר התנחלו בה. בצד, נבדל מהחבורה, עמד ילד קטן אחד כבן ארבע, משונה למראה. ראשו היה גדול מעט לגופו, עיניים ינשופיות קרובות זו לזו מעל החוטם הזעיר, ושיערו הצהוב מזדקר באופן מוזר. חיוך עקום התפשט על פניו. הוא מחא כפיו בצורה גולמנית, מעשה קוף, ודומה היה שרק במקרה מכות כפותיו זו בזו ולא באוויר. 

הרוכב הפנה את הסוס אל הכביש ופתח בדהרה קלילה. הילדה היטיבה אחוריה על הסוס, מצמידה גופה אל ירכיו וצלעותיו. הוא נבוך. הייתה זו בעצם נערה. דומה שאף חש בקימור שבקדמת גופה שאילו הרגיש בו קודם לא היה כורך זרועותיו סביבה בחופשיות כזאת. הוא התיר לעצמו לנשום את ריח שערותיה ושאל בקול אדיש: "יותר מהר?" 

"כן בבקשה."
"אתם מרוסיה?" 
"מאוקראינה," תיקנה בטון סלחני. "יש גם שתיים אחים אוזבקים." 
"טוב בישראל?" 
"טוב מאוד." 

שלושה דגלים התנופפו בשורה בפתח המתנ"ס. 

בשובו אל החבורה בחר בנער שחור-שיער, כובע ברט על ראשו, לסיבוב הבא. שוב צחקק הילד המוזר למראה בר-המזל הבא המונף מעל הסוס, ושוב עלתה בדמיונו של הרוכב ההשוואה לקוף למראה התנועה בה הפשיל הפעוט ראשו לאחור וחשף שיניים זעירות, וצחוקו כיבבת גור. כשהרגיש הילד במבטו מיהר לסגת ונבלע בחבורה. הסוס פנה שנית אל הכביש. 

"איך קוראים לך?" 
"טימור." 
"אתה מאוזבקיה?" 
"כן. אח שלי אנאטולי משחק במכבי." 

ליד המתנ"ס הרשה לסוס דהרה מהירה יותר. הנער לפת בחוזקה את זרועותיו. 

אז אירע דבר מוזר לאיש, אשר בשנים הבאות עוד היה שב ותוהה על פשרו. הוא נזכר בילד המשונה והנה האירה בו הכרת הדבר שהיה כה זר בו, לא הפנים אלא המעשה. ילד המוחא כף בהנאה למראה ילד אחר הזוכה לרכב על הסוס… שמחה כזאת, שמחה של ממש כאילו הוא עצמו זוכה ברכיבה. וכי אפשר לשמוח כך בשמחת אחרים בגיל הזה? אימתי חדל ילד זה לקנא? לבקש לעצמו? להתאוות? 

בשובם אל החבורה שב לחפש אותו. הנער ירד מהסוס ונגע בברכו בעדינות להודות לו. ללא אומר העביר יד על ראשו בעוד עיניו תרות אחר הילד. הנה הוא. "רוצה?" 

המולת הילדים דעכה באחת למלמול. היצור הקטן קפא על מקומו. 

"כן, אתה." הוא לא התיק מבטו מעיני הילד. "בוא עלה." 

פני הילד נמלאו בגודש מוזר, תופחים מן הסומק שהציפם. הוא הלך והתאדם בעודו מתבונן במבוכת אין-קץ סביבותיו. עווית חיוך כעורה, דומה יותר לבכי, החלה משתלטת על פניו. דומה שביקש להיבלע באדמה, כאילו... כאילו גוערים בו... ובעיני האיש על הסוס, לעיני כל, נקוו דמעות. אני יודע מה אתה רוצה, אמר ללא קול. שיתברר שהייתה פה טעות, נכון? שזה לא אתה והכל יחזור להיות כמו שאתה רגיל? ענן ורדרד שהיה אופף אותו מזה שעות רבות, סמיך כממתק ה"שערות סבתא" הנמכר ברחובות החוגגים ביום הזה, החל מתפוגג. עכשיו הוא היה בבית. 

"בוא ילד," חינן קולו. "בוא, עכשיו תורך לקבל סיבוב." הוא נרכן מעט לפנים, אינו גורע עיניו מן הילד, מטה ראשו מעט הצידה וקולו הולך ורך, נעשה כמעט נשי בעודו משמיע את דברי השידול: "כ---ן, בוא חמוד שלי, ב-ו-א." 

מקרב הילדים יצאה ילדה גדולה יותר ועמדה מאחורי הילד. עצמות לחייה הסלאביות, בגדיה הישנים והתספורת המנופחת שיוו לה מראה פתטי מעט, מקדים להזדקן. היא נשאה אליו עיניים שואלות. הוא העלה על פניו את כל הנועם והחיבה שיכול היה לגייס ברגע זה ואמר לה, כמעט מפציר, לאט ובהדגשה: "אני רוצה להרכיב אותו. בבקשה שיבוא." 

הילדה התכופפה ולחשה באזני הילד, שהגיחוך התאבן על פניו. בדחיפות קלות הוליכתהו אל הסוס. הרוכב רכן ולפת אותו. זרועות גרמיות הניפו את הגוף הקטן אל מושב האוכף. עתה הייתה ההעוויה כמעט קורעת את פני הילד המתבונן סביבו בחוסר-ישע, לא יודע את נפשו ממבוכה מול החבורה המצווחת לרגליו. הרוכב חיזק את חביקת זרועותיו. הסוס סב על עמדו, מצפה ליציאה. "היי, הופ, היי, הופ," מלמל חרש באוזני הילד לקצב טפיפת הפרסות, והגוף הזעיר הלך והתרפה. 

"הולכים?" שאל האיש. 
"הָלכִיים?" פצה הקטן את פיו כהד, ודיבורו נשמע מוזר אף יותר מחמת האנפוף הזר. 
מצחקק חרש ענה הרוכב "ועוד איך." 

אחות הילד ניצבה מרחוק, מאהילה בכפה על עיניה בהשגיחה עליהם. 

הסוס, כמו הובא אף הוא בסוד המעשה, החל עובר לדהרה קלה. הרוכב הציץ ביצור שבחיקו. העיניים הינשופיות היו עתה קרועות לרווחה. שביל דקיק של ריר ניגר מזווית פיו ונספג בחולצה. חזהו הקטן עלה וירד כבטן ציפור ניצודה. 

"אני פַּחִיֵד." 

בהקלה ציין לעצמו כי הילד יודע לא רק לחזור על דברי אחרים. "גם אני קצת מפחד," השיב וצחקוק פתאומי נענה מתחתיות בטנו לווידוי, "אבל אין דבר, תחזיק את הידיים שלי חזק." 

תל כורכר גבוה, עטור עצי שיזף זקנים, התנשא מולם בפינת הפרדס. ברק משונה עד להבעית החל יוקד בעיני הרוכב. שרירי פניו התקשחו לכדי מסכה. הוא כיוון את דהרת הסוס אל התל. זרועותיו האוחזות במושכות התקרבו זו אל זו, ללחוץ את הגוף שביניהן. הילד לפת אותן. 

"אתה רוצה יותר מהר?" 
"יָתֵר מַחיֵר?" צפצף הילד כהד חרישי. 
"ביקשת, קיבלת" מלמל הרוכב. "אִיייייי-הוּ!" צריחת בוקרים מסוגננת עברה את הרחוב. עוברים ושבים עצרו והסבו ראשם אחריהם. הסוס, צוהל, מרחיב נחיריים, עורקיו תופחים, מרגיש בייחודו של הרגע, החל עובר לדהרת שיגעון. 
"אִיש לָקֵיחַ אַנִייי אִם סוּוּוּס" גרגר הגור המתנשם. 
"כן!" שאג באוזניו. "איש לוקח רק אותך עכשיו. הבנת יא פספוס? אתה רוכב, אתה! אתה!" 

רעם הפרסות התגבר כמטח ירי בעוד הסוס גומא את השביל. העיירה על כל סביבותיה החלו נפרשים סביבם בעודם מגביהים במעלה התל. 

"לְמַלַה לְמַלַה," למלם הפעוט, "לְמַלַה הָלכִיים אַנִייי לא פַּחִיֵד." 

סוס ורוכביו האמירו בענן אבק עת רכן האיש בלבן להצמיד את לחיו אל הילד המרתת בין זרועותיו, תר בשפתיו אל בינות לשיער לנשיקה. חרש ובהטעמה, כחסיד מכוון-לב, כמכשף לואט צקון-לחש, קרא את השבועה באוזניו. "לעולם אל תוותר, בן. אל תפסיק לרצות להגיע לשמים."