קִישִי וקִישִיפּוֹ

קִישִי וקִישִיפּוֹ

לקישי (ישי מנסן)
מחברך האוהב

אותו בוקר הייתה לי הרגשה שכל הדברים המיותרים באזור נדברו ביניהם במשך הלילה להתאחד ולהפריע לי. הדבר המיותר הראשון היה האנגינה של נמרוד, התינוק שלנו. יחד עם האנגינה בא גשם כבד בבוקר. אחרי זה קיבלנו טלפון מהמטפלת שגם היא חולה ואז כבר קיבלה נוגה מצב-רוח ממש קרבי וידעתי שגם להישאר לעבוד בבית לא אוכל. כשזוגתי נעשית עצבנית, להימצא בסביבה זה ממש סכנת נפשות. "נינג'ה" קראו לה החבר'ה באוניברסיטה שהכירו אותה לפניי, ולפי גובה הדציבלים בצריחות של נמרוד יש לי הרגשה שבקרוב אחיה בבית של נינג'ות.

"קישי, תעזוב את המחשב עכשיו," אמרה נוגה אחרי שיצא הרופא. "גש לבית-המרקחת של הסניף ותביא את הטיפות האלה." ראיתי עליה שהיא רק מחכה שאעיז להתנגד כדי שתוציא עלי את העצבים שלה אז שתקתי אפילו שהיה לי הרבה מה להגיד. לדעתי כל העניין הזה של תרופות על כל שיעול קטן רק מזיק לילד, שלא נותנים לו צ'אנס להתחסן, שלא לדבר על הנזק לעבודה שלי. אבל לא אמרתי כלום.

"ותחזור מהר, אתה שומע?"

"כן נינג'ה!" אמרתי ונסתי על נפשי.

רק כשהייתי בחוץ גיליתי ששכחתי לקחת מטריה. את הדרך לתחנת האוטובוס עשיתי בריצה, ולמזלי הגיע האוטובוס מיד והיו בו הרבה מקומות פנויים, בלי זקנות שמעיקות על המצפון של בן-אדם שמנסה לשבת ולעבוד קצת.

"לעבוד" אצלנו, המתמטיקאים, זה פשוט לשבת ולחשוב ולרשום משוואות. תמיד אהבתי את הסיפור על החכם היהודי שהפליג בספינה. לכל הנוסעים היו מטענים וסחורות והם סיפרו עליהם אחד לשני. כששאלו את החכם איזה סחורה הוא לוקח אתו אמר להם "תורתי אומנותי" וכולם צחקו כמובן. עד שבאה סערה והספינה טבעה ורק בקושי הצליחו לשחות עד לחוף. לכולם הלכו הסחורות פייפן, אבל החכם הלך ישר לבית-הכנסת וישב שם והתחיל לדרוש ולהתפלפל מכאן ועד להודעה חדשה. החבר'ה שם ראו שיש להם עסק עם אחד מליגה בינלאומית ומהר עשו אותו רב גדול עליהם. אז באו אליו הניצולים וביקשו סליחה ואולי הוא יכול לעזור להם וכל זה. הייתי בן עשרים כשתפסתי את הפרינציפ הזה והוא מאוד עזר לי בחיים. זאת דרך חיים מתאימה למתמטיקאי כמוני. המדענים לפעמים מזלזלים במתמטיקאי כי הוא אוהב לקחת נגזרות לאט, בצורה נקייה ויפה מבחינה פילוסופית. להם יש גישה כאילו יותר מעשית, אבל בלי המתמטיקה לא היה מדע. מה השורש הריבועי של מספר שלילי? כמה זה אינסוף בריבוע? איזו גיאומטריה יש בעולם שבו קווים מקבילים דווקא נפגשים? "מעניין את הסבתא שלי" היינו אומרים על זה פעם בשכונה, אבל את הסבתא שלי זה באמת עניין ובמקום לספר לי על פו הדוב ושלגיה היא הייתה מספרת לי סיפורים שכולם נגמרו עם סוף נורא עצוב. היא סיפרה לי על סריניוואסה רמאנוג'אן שמת צעיר משחפת בגלל שלא רצה לשתות חלב, ובאותה הזדמנות הכירה לי את רזי המספר פיי. והיא סיפרה לי על אווריסט גלוא הצעיר שפיתח את תורת החבורות בלילה האחרון שלו לפני שמת בדו-קרב טיפשי, ועל ברנראד רימן שמת גם הוא צעיר אחרי שפיתח את הגיאומטריה העקומה שלו, ועל קנטור שעבד על הכפלה וחילוק של אינסופים עד שגמר בבית המשוגעים, ועל קורט גדל שהוכיח שאי-אפשר להוכיח את המתמטיקה עצמה ובסוף גם גילה שאי-אפשר לחיות בלי לאכול אבל זה היה מאוחר מדי והמסכן מת מאנורקסיה. "היא תעשה לילד דיכאון!" היה אבא רוטן כשהיה רואה איך אני שוכב בלילה עם עיניים פקוחות וחושב על כל המטורללים האלה. כשגדלתי גיליתי שהנוסחאות שהכרתי בסיפורי הסבתא שלי מסבירות את היקום שלנו כמו הפרוספקט של היצרן. כי למדען יש רק עולם אחד אבל למתמטיקאי העולם הזה הוא רק אחד מאינסוף עולמות אפשריים. אל המעבדה הפנימית הזאת של כל העולמות האפשריים אני יכול לברוח כל פעם שהדברים בעולם המצ'וקמק הזה לא הולכים כמו שצריך. נתקעתי ביום גשם בחדר מדרגות ואף אחד לא מציע לי להיכנס? נשארו לי כמה שעות לחכות באיזה נמל תעופה בסוף העולם? התעוררתי בשלוש לפנות בוקר והלכה לי השינה? אין מה להתרגש. יש מספיק בעיות מתמטיות שמחכות לפותר. תשאלו את אנדרו ויילס. עשר שנים הוא עבד עד שהוכיח את השערת פרמא, שחיכתה לו כמעט שלוש-מאות וששים שנה. לכן אין אצלי שעות מבוזבזות. אני לא סובל ביטול תורה.

נכון שרואים שגדלתי בבית דתי? פעם גיליתי, ממש במקרה, שמעט החברים הקרובים שיש לי קיבלו גם הם חינוך דתי. נורא הצחיק אותנו לגלות שטיפוסים כמונו ממשיכים להתחבר גם אחרי שהורדנו את הכיפה. יש לי אפילו בדיחה מיוחדת שאני מספר כדי לברר אם מישהו הוא אקס-דוס. יהודי בא הביתה ומוצא משרתת גויה חדשה. "נו, מי השיקסה?" הוא שואל את אשתו. "קוראים לה מגדלנה," היא עונה. "בבקשה תקפידו," הוא אומר, "לקרוא לה בשבתות ובחגים מיגדולנה." אדם דתי או מי שהיה דתי יתגלגל מצחוק מבדיחה כזאת. ה"גוי-מחשמוי" רק יסתכל עליך כמו תרנגול בבני אדם.

וכמו בשיר של נעמי שמר, "והרשע, בתור אישה, נשא מרשעת איומה." איך יצא דווקא לי להתחתן עם בחורה שיכלה להיות קצינה בקומנדו הימי אבל אין לה שום רגש לעניינים של רוחניות? ומי בחר את השם המיליטנטי הזה לפספוס המסכן שלנו? וזאת בטח רק ההתחלה. תראו שעוד כמה שנים תסתובב לי בבית כנופיה אימתנית: נמרוד, נבגוד ונשדוד.

כשהגעתי לסניף הגדול של קופת חולים נהיה לי חושך בעיניים. התור בבית המרקחת הגיע עד למסדרון. כנראה כל המנוזלים והמנוזלות של גוש דן הקימו שם מטה חירום אזורי. מה שנכון, שלושת הרוקחים עבדו יחד קשה כדי להיאבק עם התור. נו, הלכו עוד עשרים דקות. ודווקא הבוקר יש איזו משוואה חדשה שעומדת לי על קצה העט ממש. כשהגיע תורי נפלתי דווקא על הרוקח הזקן עם מכשיר השמיעה באוזן. הוא קירב את הרצפט לעיניים שלו עד שכמעט נגע לו במשקפיים.

"אתה נמרוד?"

"לא, אדון, אני אבא של נמרוד." חיקיתי קצת את המבטא הרומני שלו.

"תביא לי את הפנקס קופת-חולים."

כמובן, הוא פתח אותו מהצד ההפוך. אחר כך הסתכל בתמונה שלי מלפני שגידלתי זקן בן שבועיים. רק חסר לו שיעיר איזה הערה טיפשית.

"איפה פה השם של הילד?"

נכון, נמרוד לא היה רשום בפנקס. בדמיוני ראיתי לרגע את עצמי חוזר אל נינג'תי בלי התרופה והחלטתי לדבר יפה. "תראה, אדון מגיסטר, אני האבא. רואה? זה אני פה בתמונה בלי הזקן. וקוראים לי ישי חפץ. ואם עוד לא הספקנו להכניס את שם הילד לפנקס זה לא אסון גדול."

"אסון לא אסון, צריך להיות כתוב. תחכה פה רגע אדון שי."

"ישי, אדון מגיסטר, ישי." דיברתי בקול עצוב של מורה למפגרים שכבר השלים עם מר-גורלו. "אתה יכול לקרוא לי גם קישי."

"קישי, ככה לא יפה לדבר." מישהו אחריי דיבר בקול מתנגן, כמו שמדברים אל ילד. הסתובבתי ונעצתי בטיפוס מבט מאיים. חוצפה! מי הוא בכלל ומה הוא חושב את עצמו? זה היה בחור שהביט בי בחיוך מאוד מוזר. הוא דיבר בקול שקט, מנסה לעצור בעד החיוך: "קישי, זה לא יפה להתחצף אל אנשים. דברי חכמים בנחת נשמעים. אתה רוצה שאני יגיד אותך ליוכבד?"

יש לי די סבלנות למשוגעים, אבל לא בלי סוף. כנראה שירשתי מאמא את הכשרון למשוך אליי כל תמהוני ומופרע. זה כנראה מין מבט מבין כזה שבא לי ממנה בתורשה. אני זוכר איך כל האומללים וקשי-היום של השכונה היו באים אלינו לדבר עם אמא, ודווקא בשעות הכי פחות מתאימות. לאבא היה פסוק מיוחד להזדמנויות האלה כשאחד ממסכני השכונה היה נכנס לשפוך לפני אמא את הלב. "הנה תראו איש משתגע, למה תביאו אותו אליי?" היה לוחש בשקט שאמא לא תשמע. "חסר משוגעים אני כי תביאו את זה להשתגע עליי? הזה יבוא אל ביתי?" ועכשיו הנה אחד נטפל גם אליי. כיבדתי את הבחור במבט של רחמנות. "מה העניינים, חבוב, גם אתה מתנדב להוסיף על הבלגאן פה? יש מספיק גם בלעדיך. תודה."

הוא שתק אבל לא הפסיק להסתכל עליי. בוודאי לא הרגיש נעים שכולם מסתכלים עליו. מגיע לו. שיידע לא לדחוף את האף. דווקא נראה בחור סימפאטי. בערך בגילי, עם תיק ג'יימס בונד ביד. הכל טוב ויפה, אבל אני מתמטיקאי ולא פסיכולוג או עובדת סוציאלית, מובן? אם הוא יבקש יפה אתן לו את הטלפון של אמא, שתעשה הסבה למטורללים צעירים. טיפוס באמת משונה. זה רק נדמה לי או שראיתי אצלו עט כזה של אינטיליגנאטים תקוע בכיס החולצה? אם אסתובב אחורנית כאילו אני מחפש מישהו בסוף התור, אוכל להציץ בו יותר מקרוב מבלי שישים לב.

קיבינימט! הוא עמד אחריי ועיניו עוד נעוצות בי. בוודאי עקב אחרי המבט שלי. טיפוסים כאלה מאוד רגישים להעמדות פנים. עכשיו הוא חושב שאני בטח מתעניין בו או מי יודע מה. לא היה לי מנוס מלתקוע בו מבט נוסף עם סלידה מודגשת, כדי שיידע שאין לו מה לחפש אצלי עם חכמות נוספות.

שוב החיוך המוזר הזה, כאילו הוא מצפה למשהו. בטח איזה הומו. העברתי את היד על הזקן שיראה את הטבעת ויידע שאין לו מה לחפש אצלי. נוגה עוד תעשה מזה מטעמים. "תשמעו, תשמעו! הבעל שלי ממשיך לשבור לבבות. נו טוב, לבבות של בחורים, אבל גם זה משהו." גמרנו, מעכשיו לא אסתובב בכלל.

הרוקח חזר. "אדון חפץ, זה ייקח עוד קצת זמן. תשב קצת, אני אקרא לך."

נתתי לו חיוך נחמדות קטן לשם עידוד והתיישבתי על הספסל. בכיס החולצה מצאתי דף נייר מקופל שצד אחד שלו היה נקי כמעט לגמרי ממשוואות. שמתי אותו על הברך וניסיתי להעביר את הזמן במציאת אינטגרל.

"תיגש חזרה לרופאה ותשאל אם זה מאתיים וחמישים או חמש מאות מיליגרם," אמר הרוקח לאיש שבתור. "אחר כך תחזור הנה בלי תור."

"תודה." הצצתי שוב. זה היה הנודניק שלי. הוא הגניב אליי עוד מבט לפני שיצא עם הרצפט אל המסדרון. בטח קיבל סוף-סוף שכל והתייאש ממני. כשיצא יכולתי לראות אותו מקרוב. לבוש אלגנטי כזה עם הליכה שקטה, כמו אחד שמשתדל לא להפריע. איך הוא אמר לי? "אני יגיד אותך." ככה מדברים ילדים בגן או בבית הספר. כנראה שהטיפוס הזה עשה רגרסיה אל הילדות. זה מתאים לחיוך המוזר שתקע בי, חיוך של ילד.

בעצם, גם זאת דרך לנתק מגע מהעולם, מהמלחמות הדביליות ומהממשלות האימבציליות. כמה פשוט לרגרס חזרה לכיתה הקטנה של שלושים הילדים, לצעקות האימהיות של המורה יוכבד…

יוכבד!

הוא אמר שהוא יגיד אותי ליוכבד!

חכה! איפה אתה? זינקתי אל המסדרון. הוא לא היה שם. בריצה דילגתי על המדרגות. אמרו לו לעלות אל הרופאה, זה צריך להיות בקומה השנייה. הוא לא היה במסדרון הקומה השנייה. אוי, שרק לא יברח! לעולם לא אסלח לעצמי. אדון, גברת, אולי ראיתם בחור עם נשמה של ילד וחיוך ביישני? הוא תמיד היה כזה שקט ובוגר וסובלני. כשהיינו משחקים ב"הנדס אפ" לא ידעתי להפסיד בכבוד והייתי מתנפל עליו וקורא לו רגזן והוא היה מחייך את החיוך הזה ממש. אתם יודעים, בכיתה ז', כשהוא נסע עם הוריו לשבתון באמריקה, יוכבד ביקשה שכל ילד יכתוב לו מכתב כי אולי קשה לו במקום החדש. כולם כתבו לו אבל אני לא. מה פתאום? גם עזב אותי וגם יקבל מכתב? ועכשיו לא אוכל אפילו לכתוב לו כי אני לא זוכר אפילו את שם המשפחה שלו!

עברתי על פני האגף הצפוני במהירות, מעביר מבט מהיר על פני התורים לפני כל דלת, ובכל רגע הייתי מציץ לאחוריי אל המדרגות, לראות אם הוא לא יורד חזרה. כמה אנשים ברחו הצידה כשהעברתי עליהם מבט של נהג מסומם שמחפש לדרוס זקנות. הוא לא היה באף מקום. רציתי לעבור לאגף שממול אבל המעבר היה מלא אנשים צפופים.

מנייקים, תנו לבן-אדם לעבור! תכף אני אבכה פה! אתם יודעים, זה הוא שהמציא לי את הכינוי קישי, סתם ככה בלי סיבה, ובגללו קראו לי כך כולם. עד היום. יום אחד הוא בא אליי הביתה ופגש בפתח את סבתא שלי. "קישי פה?" שאל אותה. "מה?" אמרה סבתא והוא שאל שוב: "קישי פה?" "חכה רגע," אמרה סבתא ועשתה לו ביד סימן לחכות. "מישהו פה יודע קצת צרפתית?" אמרה לנו. "יש פה בדלת אחד שלא מבין עברית." יצאנו לראות מי הצרפתי ואוי כמה צחקנו. "קישיפו קישיפו!" רטנה סבתא, שלא הבינה מה פה כל כך מצחיק, ומאז בכל פעם שהיה בא אליי הייתה אומרת לי "ישי, הקישיפו בא." כך דבק גם בו כינוי חדש וכך נודענו שנינו מאז. קישי וקישיפו.

הוא לא היה במרפאת העיניים ולא באף-אוזן וגרון, אלא אם כן נכנס לתוך אחת המרפאות באותו רגע. קישיפו, מה כואב לך? הגב? הברך? יש לך אלרגיות? משהו רציני חס-וחלילה? קישיפו, אתה זוכר איך היינו מתכננים טיסה לחלל? קישיפו, אתה עוד רוצה להיות מזכיר האו"ם כדי להכין את העניינים כשיבוא המשיח? קישיפו, אתה חושב ששכחתי את השבועה שנשבענו ליד הבריכה לא להתפשר ולא להיות מרובעים? מה אתה חושב אני עושה כל החיים מאז?

לא 'כפת לי, אני אעמוד פה דום על המדרגות עד שהוא ייצא. שלום אדון שלום גברת. אל תשימו לב אליי. אני בסך הכל אידיוט שחולם על פרס וולף ופרס פילד אבל לא מזהה את החבר האמיתי היחיד שהיה לו בילדות.

רגע! הרי יש הרי עוד גרם מדרגות באגף השני! רצתי לשם ובאמצע הדרך, ממש לא יודע למה, הסתובבתי וטסתי במדרגות חזרה אל בית-המרקחת.

הוא פנה באותו רגע מהדלפק אל היציאה, סוגר את התיק שלו בעזרת הברך, ורק אז הרים את הראש אליי. תמיד אודה למזל שלי על שיצא לו לראות אותי פורץ במצב כזה אל החדר, מתנשף כמו סוטה טלפון עם עיניים מתרוצצות. הוא נעצר וחייך אליי ברחמנות כשהתחלתי לגשת אליו, כמו שמחכים לתינוק שרק עכשיו למד ללכת.

"קישיפו?" הקול שלי נעשה צפצפני כמו ילד במסיבת חנוכה ששר נר לי דקיק.

כמה אנשים זזו לצדדים.

"קישיפו?" חזרתי ושאלתי. "קישיפו, קישי פה!"

דממה השתררה בבית-המרקחת ובכל הסניף, וכל המנוזלים והמנוזלות פסקו מלהתעטש.

הוא נאנח בשקט.

"קישי קשישי," כך ממש אמר כשהושיט לי יד. "תמיד עשית הכל באיחור."