על היפוקמפוס ותת-קמפוס

כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל.
מלכים-א' כ"א 11

"בחיים נסגרת דלת, נפתחות שתיים" הוא פתגם מנחם אותו שמע בוודאי כל מי שאיבד מקום עבודה. אצלי זה היה קצת אחרת: דלת אחת נסגרה ואחרת נפתחה, ולפני שהספקתי לעבור את הסף נטרקה היישר בפניי בידי מישהי שאת פניה לא ראיתי עד היום.

בשנת 2003 קוצצה משרתי בבר-אילן, מסלול הקביעות נקטע והיה ברור שפיטורים סופיים הם על הפרק. יום אחד צלצל אליי פרופ' מאיר שיניצקי, שעקב בדאגה אחרי מצבי. "דיברתי עליך עם דיקאן הפקולטה למדעי הטבע בבן-גוריון, אברהם פַּרוֹלַה. אמרתי לו שיחטוף אותך והוא התלהב. הנה הטלפון שלו. דבר אתו עוד היום!"

פגשתי איש רחב-ממדים, לבוש שחור וחובש מגבעת, שדמה יותר לשריף מאשר לכימאי, אבל ככל ששוחחנו ראיתי מדען בעל חזון. "אני אוהב מדע עם שפיצים," אמר לי, "מדע שלוקח סיכונים מדי פעם." עד מהרה הבשיל הרעיון למצוא לי סידור כפול בבן-גוריון: חצי משרה בפקולטה למדעי הטבע וחצי במדעי הרוח והחברה, כך שאוכל לעסוק בשני תחומי התמחותי.

"תן קודם הרצאה בקולוקוויום של הפיזיקה," אמר פרולה. יופי, אמרתי. אדבר על העבודה שלי במדידה הקוונטית. ישי מנסן, חברי מרחובות, היה עכשיו פרופסור במחלקה. הוא קידם אותי בחיבוק. "איזה כיף! תעבור לדרום ונתווכח עד חצות לילה כמו בימים הטובים ההם!"

איש צעיר ניגש אליי אחרי ההרצאה. "שלום אבשלום. שמי ... ואני ממדעי ההתנהגות. שמעתי שרוצים לקלוט אותך בבן-גוריון. אני נורא שמח. מדעי ההתנהגות אצלנו הולכים לכיוון לא טוב."

התיאור שפרש בפניי היה מוכר: מחלקה המתאמצת להתנער מדימוי הפסיכולוגיה כמקצוע "הומאני" לטובת גישה "מדעית" שהדגש בה הוא על פרמקולוגיה ופיזיולוגיה של המוח. "אף אחד במחלקה לא מעז להתקרב לנושאים כמו אופי או אישיות, שלא לדבר על פסיכולוגיה בינאישית. אצלנו אדם הוא רק דרוזופילה עם עוד כמה סדרי-גודל של נוירונים. הייתי פעם בהרצאה שלך. בוא'נה, אתה לא פוחד למשוך אש! שמעתי איך עשית צחוק מהניסיון לייחס כל תכונת אופי לגנטיקה ואמרתי לאשתי: הנה גבר עם ביצים..."

"נוב'מת," אמרתי, "אם גם אשתך לא מרביצה בך תקינות פוליטית, מה יהיה בסופך?"

הוא צחק. "לא יהיה רגע משעמם כשתתחיל ללמד אצלנו. אבוא לשיעורים שלך בעצמי."

כעבור כמה ימים צלצל פרולה. זה מתקדם יפה, בישר לי. עכשיו תיתן לנו גם את הרצאת הדיקאן. שמעתי שיש לך הרצאה מעניינת על חלומות.

האמת, אמרתי, הייתי מעדיף לדבר על נושא יותר מדעי. דיברתי עם אחד מהמחלקה למדעי ההתנהגות אצלכם והוא הזהיר אותי לא לדבר על פסיכולוגיה "רכה" כי הם בעלי אוריינטציה פיזיולוגית.

עזוב, אמר פרולה, במת הדיקאן זה פורום חצי-פופולארי. באים גם אנשי מנהלה. חשוב שתיתן הרצאה מעניינת.

להיות מעניין זו לא בעיה כשמדברים על הפלא המתמיד הזה הנקרא חלום, במיוחד מהצד של חקר המוח. התוודעתי אל התחום הזה במשך סמסטר חלומי בו שימשתי פרופסור-אורח לנוירופיזיולוגיה באוניברסיטת בירלה בהודו. שנה אחר-כך נתתי הרצאה במרכז לבריאות-הנפש בבאר-שבע, בהזמנת אליעזר ויצטום, פסיכיאטר מבריק וקפדן מאוד: מאמר ששלחתי לכתב-עת שהוא עורכו נבדק ע"י לא פחות מחמישה שופטים עד שאושר לפרסום. כעבור שנה ביקש שאבוא להרצות אצלו: יש לי פה הרבה רופאים רוסים שמבינים רק בתרופות ולא בפסיכותרפיה. בוא ותכניס בהם קצת נפש. מה שמצא חן בעיני הסטודנטים ההודים מצא לא פחות חן בעיני הדוקטורים הרוסים. בסוף ההרצאה הודה לי ויצטום במילים חמות. הזיכרון הזה עודד אותי. חזרתי לרשימות מההרצאה והתחלתי להרחיב אותן.

מאז הקים נתנאל קלייטמן את מעבדת השינה הראשונה באוניברסיטת שיקגו התגלו כמה סמנים פיזיולוגיים של החלום בזמן אמת: גליEEG אופייניים, שיתוק השרירים הרצוניים, זקפה (בלי קשר לתוכן החלום) וכמובן דפוס ה-REM המפורסם של תנועות העיניים. כך ניתן היה לשאול על החלום שאלות חדשות שהפסיכולוגיה לא העלתה על דעתה. עד מהרה קמו חלופות רציניות לתורת החלום של פרויד. אלה ערערו על טענת מילוי המשאלה והציעו מודלים שהתבססו על צרכי עיבוד המידע של המוח. בתחום הניסיוני בלטו חוקרים ישראליים, כמו יצחק לוין ופרץ לביא. פריצת-דרך משמעותית השיגו הנוירולוג אבי קרני והמתמטיקאי דוב שגיא, שעבדו יחד במכון וייצמן בשנות התשעים, כשהדגימו את תפקיד החלום בקיבוע זיכרונות חדשים. עקבתי גם אחר עבודתו רבת-השנים של אלן הובסון והתיאוריה של פרנסיס קריק, מהצמד ההיסטורי ווטסון-קריק. ראיתי איך האלטרנטיבה הקוגניטיבית שהציבו החוקרים האלה לגישה הפסיכואנליטית הולכת ונעשית בעצמה פסיכודינמית עם השנים: יותר ויותר הופיעה בכתביהם ההסכמה שגם אם מקורות החלום הם גירויים אקראיים ששולח גזע המוח אל הקליפה, הרי ארגון גירויים אלה לסיפור עקיב מבטא את דרכי ההתמודדות של החולם, מטען זיכרונותיו, חשיבתו – בקיצור, חזרנו אל הפסיכולוגיה שלו. תחום חדש, הנוירופסיכואנליזה, התפתח בשנים האחרונות, וגם כאן אחד המובילים הוא ישראלי, ידידי ומורי יורם יובל. עבודותיהם של לדו וחבריו חשפו עובדות מפליאות בנוגע לתפקוד ההיפוקמפוס, בו נוצר הזיכרון, והאמיגדלה, בה אגורים זיכרונות טראומטיים. בחלום, הפלא ופלא, יש פעילות סוערת גם של האמיגדלה.

והייתה הסינתזה של פרופ' פנחס נוי מהאוניברסיטה העברית, שלדעתי לא הוכרה כראוי, וששאבה מניסיונו כפסיכיאטר בטיפול בחולי PTSD. נוי הבחין כי החלומות שחזרו על טראומה סטו ממנה בפרט שולי-לכאורה, שבניתוח הפסיכואנליטי התגלה כחיוני לעיבוד הטראומה וההתגברות עליה. את הממצא הזה שילב עם המודלים הקוגניטיביים העדכניים ביותר למודל שהסביר יפה את מכלול תפקודי החלום, החשיבתיים והרגשיים.

יפה, חומר לא חסר. איך דוחסים את כל זה לחמישים דקות?

התייעצתי עם מארגן סדרת הרצאות הדיקאן, בועז שאנן, פרופסור רך-דיבור שעבר מסע-ייסורים במקום עבודתו הקודם והיה עתה בתהליכי קליטה בבן-גוריון. כן, אמר, תקפיד שההרצאה תהיה מובנת גם לאלה שאינם מהתחום. סיפרתי לו על העובר עליי בבר-אילן. "תיזהר!" יעץ לי. "אתה במצב מאוד עדין. אם פה יידעו שמעיפים אותך מבר-אילן ערכך יירד מיד. אתה מכיר את זה: אין עשן בלי אש וכו'. אתה צריך לבוא מעמדה של מי שרק מנסה למצוא מקום טוב יותר."

האולם היה מפוּצץ. אנשים ישבו גם על המדרגות. היה ברור שהקהל מורכב ברובו מאנשים שאינם חוקרים. הכותרת ותקציר ההרצאה שנתתי היו באנגלית, וכך אמורה הייתה להיות ההרצאה עצמה. שאנן עלה על הבמה ושאל: האם מישהו מתנגד לכך שד"ר אליצור ייתן את הרצאתו בעברית? לא הייתה התנגדות.

פתאום זה נראה הרבה יותר קל. האם השתן קצת עלה לי לראש? ייתכן. כדרכי פתחתי בבדיחה. כבר נלאיתי מלהסביר למה חשוב שבכל הרצאה תהיה לפחות בדיחה אחת. יש על זה ספרות ענקית. צחוק גורם לואזודילציה (התרחבות עורקים) ומגביר את זרימת הדם בגוף בכ-22%, ומן הסתם במידה דומה במוח; מעלה את רמת הקשב ומבטיח ששלב השאלות יהיה חופשי וער. שמעתי את רעם הצחוק ויצאתי לדרך.

לשם מה בכלל אנו חולמים? התחלתי בניסויים במניעת REM בבעלי-חיים. מניעת החלום הפכה תוך ימים אחדים למניעת שינה, כי החיה המותשת ניסתה להיכנס למצב חלום ברגע בו עצמה את עיניה. הניסויים הסתיימו במוות. אני מודה שמעולם לא היה לי קל עם הניסויים האלה. סיפרתי לקהל אנקדוטה, איך נתתי פעם הרצאה על החלום בכלא ניצן. כשתיארתי בפני האסירים את הניסויים האלה, הוספתי מתוך הרגל: "אני חושב שמי שמתאכזר בצורה כזאת אל בעלי-חיים צריך לשים אותו ב..." כאן השתתקתי בכוונה, לתת לקהל להבין לאיזו סיטואציה מביכה נקלעתי באותו רגע, ואז המשכתי: "לשים אותו ב... בחדר סגור ולדפוק בו כדור." הקהל פרץ בצחוק מתגלגל. באותו רגע שברתי שיא באיוולת: סיפרתי על התחלקות מהעבר רק כדי להתחלק בגדול בזמן אמת. לא הייתה לי שום סיבה להניח שניסויים בחיות לא נעשים גם בבן-גוריון.

וכאילו לא היה די בכך הרשיתי לעצמי גם להעלות ביקורת על הטיפול השגור בנדודי השינה. רוב המטפלים בבעיה זו, דהיינו רופאי המשפחה, רושמים למטופל כדורי שינה באופן כמעט אוטומטי ובכך מתעלמים מהעובדה שהבעיה היא בדרך-כלל פסיכולוגית. לראיה הצבעתי על היפנוגרמות רבות שמהן ניתן היה להיווכח בבירור שרוב יקיצות הלילה היו מתוך חלום. כן הערתי על העובדה שתרופות שינה, אפילו מהסוג החדש, מערבלות את שלבי השינה השונים, המופיעים בצורה מובחנת בשינה הנורמאלית, והגרוע מכל, פוגעות בשנת החלום. סיכמתי בהצבעה על השאלות הפתוחות וסיימתי בשירו של ג'בראן כליל ג'בראן "הסהרוריות."

רעם מחיאות הכפיים היה סוחף, וכן מטר השאלות. איש קטן אפור-זקן היה בין העולים אל הבמה לשאול או להעיר. הכרתי אותו. חיים בלמקר נודע בקמפיין שלו בעד הפסיכיאטריה הביולוגית. מה יש לו לומר? הוא לחץ את ידי. "הרצאה מעולה," אמר, "רק בעניין התרופות לא הסכמתי אתך. אני קודם כל רופא."

פרולה התקרב אל הבמה, הבעתו הזכירה שריף שהצליח להשליט סדר בעיירה, ורק הטלפון הנייד שהחזיק קרוב לאוזנו לא התאים לדימוי.

הוא רוצה להיפגש, אמר.

מי בדיוק? התעניינתי.

ברוורמן.

בדרך חזרה ביקרתי חברה באחד הקיבוצים בסביבה ומאוחר בערב חזרתי הביתה. על המשיבון חיכו לי כמה הודעות דחופות. איפה אתה? שאל פרולה. לאן נעלמת? נזף בי ישי, מחפשים אותך! למה אין לך טלפון נייד? התעצבן מאיר. גם המעריץ ממדעי ההתנהגות השאיר הודעה מתרוננת. פרולה השאיר את מספר הנייד שלו וביקש שאתקשר בכל שעה. צלצלתי.

זה מתקדם מהר, בישר לי. ג'ו אמרי [פיזיקאי ממכון וייצמן] אמר לברוורמן דברים חמים עליך. ברוורמן רוצה להיפגש אתך ולסדר לך תקן גישור. הוא ייתן לשתי הפקולטות את שני חצאי המשרה הדרושים לקליטתך למשך שלוש שנים עד שיתקבלו תקנים נוספים. אתה פנוי לפגישה אתו ביום רביעי בשעה אחת?

בשבילך, אמרתי בנדיבות, בכל שעה.

אוי, היבריס! ביני לביני אפילו רטנתי על כך שהרכבת מרחובות ל"מקום עבודתי" החדש עוברת דרך ראשון לציון. ואני כבר התרגלתי לקרבה של בר-אילן...

פתחתי את המחשב לראות אם היו הודעות בדואר האלקטרוני. היו. אחת נשאה את הכותרת באנגלית "הרצאתך באוניברסיטת בן-גוריון" מאת אורה קופמן. ואללה, חשבתי, ההרצאה הכתה גלים. פתחתי את המכתב ואכן גל הכה בי ללא שהיות:

From: "Ora Kofman" <kofman@bgumail.bgu.ac.il> 29/04/03 17:28
 

Dear Dr. Elitzur,

In order to spare you further embarrassment in the future, I feel that is incumbent upon me to suggest to you that if you read a basic textbook, such as Carlson's Physiology of Behavior if you plan to lecture on psychology to an academic audience. Your lecture at Ben Gurion University looked promising and I changed the hour of my class and brought all my graduate students to hear your talk. In fact, we were appalled at the long list of factual mistakes you made, including calling Joe Le Doux - whom you so admire, La Deux. I was quite shocked that a colleague in academia would humiliate himself before a professional audience. Perhaps you are an expert in physics (at least I am humble enough to know that I am not), but that does not give you license to misrepresent psychology, to laugh at psychologists and to randomly confuse areas of the brain, neurotransmitters, names of researchers and other facts. You are, in fact, a very entertaining lecturer, and I suppose that prisoners and physicists don't care if you don't know the difference betweeen an amygdala and a hypothalamus or between noradrenaline and acetylcholine; however, every student who has taken a first year course in physiological psychology (and there were many in the audience) was asking yesterday, how a academic has the audacity to talk on a subject of which he is obviously not very well informed. So again, I strongly suggest that you read Carlson, Rozenzweig and Breedlove or any basic textbook in Physiological Psychology or Psychobiology before claiming expertise in psychology.

Sincerely,

Ora Kofman, Ph.D.

Behavioral Sciences

לרגע נרתעתי אחורנית, כאילו שיכור מקיא עליי. אצטילכולין?! נוראדרנלין?! אין מצב שהמילים האלה בכלל יצאו מפי. מעולם לא התיימרתי להתמצא בנוירוטרנסמיטרים. היפותלמוס? אולי ההיפוקמפוס שלי מתחיל להצטמק אבל לא אמרתי שום דבר שקשור אפילו בעקיפין להיפותלמוס! אני לועג לפסיכולוגים? על איזו הרצאה היא מדברת? ומאיפה בכלל נפלה עליי ההיפוקופמן הזאת? חיפשתי "Ora Kofman" בגוגל: כן, יש לה עמוד-בית באוניברסיטת בן-גוריון, ללא תמונה (Nomen est omen?), ורשימת פרסומים ישראלית אופיינית, בהם מאמרים המשותפים לה ולראש-החוג, אבישי הניק, שהוא במקרה גם דיקן הפקולטה כיום.

היי שלום, בן-גוריון.

על השולחן היה מונח הפתק בו רשמתי את ההודעות הטלפוניות. ראשון צלצלתי למרצה ממדעי ההתנהגות. "הנה בעל החלומות הלזה!" צהל בטלפון. "אנשים היו שפוכים מההרצאה שלך. כבר סידרתי עם המרכז לבריאות-הנפש שיכינו עבורך חדר לאשפוזים אמבולטוריים בסופי-השבוע! זה ביציאה מהעיר, אתה יודע, פונים שמאלה לפני תחנת הדלק..."

"לאשפוזים אולי אבוא," עניתי, "אבל האוניברסיטה שלך כבר נסגרה בפניי."

"על מה אתה מדבר?" שאל. התחלתי להקריא לו את המכתב. הוא פלט צעקת בהלה. "איזו כלבה! אורה קופמן, אם עוד לא שמעת, היא המרצה הכי משעממת בחוג והיא עכשיו בפאניקה. רק מרצה מלהיב כמוך חסר לה! תכניס לה כמו שאתה יודע!"

"ואז?" שאלתי, קולט יותר ויותר את מצבי. "להזכיר לך שאני במעבר בין שני מוסדות? זה בדיוק השלב שכל זב וצרוע יכול לפגוע בי בלי שאוכל להגיב."

נזכרתי באזהרה של שאנן. הרגשתי מספיק קרוב אליו כדי להתקשר לביתו. איך לדעתך הייתה ההרצאה שלי? מעולה, ענה, היו תגובות נלהבות. סיפרתי לו על המכתב. "אוי לא!" קרא בתדהמה. "הרי היה ברור לכולם שזה לא ג'וב טוק [הרצאת מועמדות למשרה]. מה האמבוש הזה?" הוא האיץ בי ליידע את פרולה. "הוא חייב לדעת, הוא מאוד רוצה אותך בבן-גוריון! אבשלום," הוסיף האיש הטוב לפני שסיימנו, "אני כולי בעדך ומקווה שתצא מהסיוט הזה, אבל אל תצפה שאצא בפומבי להגנתך. אני חייב לדאוג לעצמי כאן עד הקביעות." 

השעה כבר הייתה מאוחרת. צלצלתי אל פרולה למחרת בבוקר. קראתי, אמר. קולו נשמע שפוף. בוא נחכה כמה ימים.

חשתי את לבי צונח. איך הגיע המכתב אליו? ולמי עוד הגיע? על המכתב אליי לא היה רשום אף CC (מכותבים גלויים). האם יש BC (מכותבים סמויים)? האם זה מסביר למה לא שאלה הגברת את שאלותיה בסוף ההרצאה כמו כולם? התייעצתי עם כמה אנשים שהיו בהרצאה והתחלתי לנסח תשובה. לא הייתי בטוח עד כמה היא יודעת עברית ולכן עניתי באנגלית:

To: Ora Kofman (kofman@bgumail.bgu.ac.il) 29/04/03 20:55

Dear Dr Kofman,

I don't know whether there is any point in trying to answer such a furious letter but I'll try. I honestly have no idea how could I confuse between noradrenaline and acetylcholine - I never mentioned any of these chemicals in my lecture (I must tell you that I was so amazed by this claim I just phoned to two of the psychiatrists who were present and they assured me that none was mentioned). We also tried to recall at which point could I confuse amygdala and hypothalamus. One possibility is that I said "hypothalamus" instead of "thalamus" or vice versa when I discussed thermoregulation and visual processing. Exchanging similar words does not necessarily indicate confusion of concepts. No, I haven't read Rozenzweig and Breedlove, but I have a good book by Rosenzweig and Breedlove "Biological Psychology" 3rd ed., and I will never refer to the fact that a lecturer misspells a name as something "humiliating", just an indication that she is human.

The rest of the insults that you hurl are non-specific. So, if you've written the letter just to let off steam I shall presume that you now feel satisfied and forget the whole affair. But if you were interested in a genuine academic dialogue I'll be happy to meet you next time I'm in BGU.

Sincerely, Avshalom Elitzur

התשובה לא איחרה לבוא, אותו תמהיל קופמני עילג של צדקנות וזדון:

From: "Ora Kofman" <kofman@bgumail.bgu.ac.il> 30/04/03 09:27
 

Dear Dr. Elitzur,

I just want to explain the my motive for sending the letter is not simply to let off steam. I think it's important to maintain some academic standards in the university. As I said, I don't care what is said to prisoners or the popular press, but in the university I think it's important that lecturers know their material.

But more importantly, I think it is important that you as an academic are aware of the fact that a large part of the audience, including students were aware of the fact that your talk was full of errors and I dont' want YOU to have to face that humiliation again. If I intended malice I would have written to the people who invited you.

You DID mention the locus coeruleus, didn't you?

Anyway, as long as you're happy, what difference does it make.

Ora

כעבור כמה שעות הגיע מכתב נוסף. שוב חשתי חסר-אונים מול ההבלים המיוחסים לי. יכול להיות שהמסכנה הייתה כל כך עייפה באותו יום שהיא פשוט זוכרת חלום שחלמה במהלך הרצאתי? בנוסף קיבלתי הסבר על האמיגדלה ואזורים נוספים במוח, וממנו הבנתי שהיא לא ממש עוקבת אחרי הספרות במקצוע שלה. אבל מי יעז לענות לה במצב כזה, בלי לדעת אילו עוד זוגות עיניים עוקבים אחר התכתובת, ולהסתכן במנת דיבה נוספת? והאם המכותבים הסמויים רואים בכלל את תשובותיי? עניתי שוב, עקפתי בזהירות את שטויותיה ואפילו הבעתי חרטה על שנתתי את ההרצאה, ובמקביל המשכתי לגשש בבן-גוריון בניסיון להבין מה מתרחש. המרצה ממדעי ההתנהגות נאלם ונעלם, לא ענה לטלפונים ולא אתפלא אם החליף מספר. גם בקולו החם של פרולה החל להישמע הריחוק.

נזכרתי שויצטום הוא פרופסור לרפואה בבן-גוריון. אולי הוא שמע משהו? צלצלתי אליו. "מאוד לא אהבו את ההרצאה שלך!" נזף בי לפני שהספקתי לגמור את הסיפור.

"איך אתה יודע?"

"לא חשוב," אמר.

"שמעת על האי-מייל שקיבלתי?"

"קראתי אותו."

"גם אתה?" צרחתי בתדהמה. "מי לעזאזל העביר לך אותו?!"

"מצטער, לא יכול לומר לך."

"אז תענה לי לפחות על זה: את התשובות שלי קראת?"

שתיקה השתררה לכמה רגעים ואז ענה לי בשאלה: "איזה תשובות?"

למחרת צלצלו מלשכת נשיא אוניברסיטת בן-גוריון: פרופ' ברוורמן מבקש לדחות את הפגישה אתך עד אחרי ישיבת חבר הנאמנים.

גם המחלקה לפיסיקה שמעה. "הם איבדו בך עניין," אמר פרולה. "עשית טעות כשהסכמת לתת את ההרצאה," אמר ישי בצער. מספר הקוראים הסמויים של כתב-הפלסתר כבר הגיע על פי חשבוני לששה. מספר המכותבים על תשובותיי עדיין עמד על אחת בלבד.

פרולה עשה עוד ניסיון וקבע לי ולו פגישה עם הניק. האיש נראה לחוץ. "מכל הסיפור," אמר, "עולה רושם של אי-הבנה גדולה." "את התשובות שלי קראת?" שאלתי בחרדה. "התשובות שלך? אה... כמובן, כמובן!" הבנתי שאין לו מושג על מה אני מדבר. הצצתי בפרולה. הוא נראה מדוכדך. ליד הדלת החליפו שני הדיקנים ביניהם עוד כמה דברים שאני מעדיף בינתיים לא לפרסם.

הדים חזרו אליי בתוך כמה ימים מכל הקמפוסים שאליהם התגלגל הסיפור. "אורה פתחה ג'ורה," כתב אליי חבר מהטכניון בניסיון להצחיק אותי. לא צחקתי. את התגובה המרגשת ביותר קיבלתי מפנחס נוי, האיש שעבודותיו היו לי מקור השראה שנים רבות:

אבשלום יקירי,

צר היה לי לקרוא שנדפקת דווקא באותה הרצאה שהיתה כה חשובה עבורך, אך התנחם בכך שהקהל אהב אותה. זה מה שחשוב. אירועים כאלה, כפי שתיארת, היו לי למכביר, כי גם אני, כמוך, הייתי מרבה להרצות על נושאים שונים שאינם בתחום הישיר של המקצוע שלי. תמיד הייתי נתקל באותם חכמים שהיו מכוונים כנגדי שאלות קרש שכל משמעותן היתה להתריס כנגדי: "מה אתה חושב דילטנט שכמוך? שתבוא הנה ללמד אותנו את המקצוע שלנו?" ביחוד זכורה לי הרצאה בסמינר מחלקתי של המחלקה לפסיכולוגיה של האוניברסיטה העברית לשם הוזמנתי לספר על המחקר שלי "איך מעבירה המוסיקה רגשות?" מישהו הזמין ללא ידיעתי שתי גרציות מן המחלקה למוסיקולוגיה והן הפציצו אותי לאחר ההרצאה בכמות כזו של שאלות-בקיאות עד כי לא איפשרו לקיים כל וויכוח והחלפת דיעות עם חברי המחלקה. השיא זכור לי, שכאשר טענתי ש"צורה מושלמת" היא תמיד דיאלקטית ומאחדת בתוכה את הניגודים, והדגמתי לצורך זה נושא של מוצרט, הן הרימו כנגדי אצבע צרידה והעמידו אותי בפינה כתלמיד נזוף "איך זה שאתה לא יודע שעוד לפני מוצרט השתמש המלחין האיטלקי (וכאן בא שם שלבושתי לא שמעתי אף פעם) בנושא זה. לכל הרוחות, מה זה משנה? אז לא מוצרט, אלא איזה טרטיניאנו אלמוני הצליח לחבר גם הוא מנגינה גאונית?

בשנותי הצעירות הייתי נוהג לענות ל"חכמים" כאלה בנימוס, אך אם לאחר תשובה אחת או שתים לא היו יורדים ממני, הייתי עונה משהו סרקסטי שהיה גורם לקהל לצחוק ולהם להסמיק. אלא שעם השנים למדתי שאין זה משתלם, מאחר ותמיד קורה שדוקא נודניקים אלה הופכים לפרופסורים ועתידים ליפול ישר לתוך איזושהי ועדה הצריכה לקבוע את עתידך. ואז באה הנקמה המתוקה שלהם, הם לעולם לא שוכחים! ומי יודע כמה מינויים החמצתי מאחר ולא ידעתי בזמנו לסתום את הפה. לכן אני מעריך כל כך את סבלנותך ואת האנרגיה שאתה משקיע להתכתב בנימוס עם אותה גברת. תן לה את הכבוד, תודה בבורותך ובחוסר היכולת שלך להבדיל אפילו בין "תלמוס" ל"היפותלמוס", והכל יבוא על מקומו בשלום. מוטב שתזכור גם לצטט מאיזשהו מאמר שלה בהרצאתך הבאה, אפילו אם זו הרצאה לפני נשות ויצו. זה יגיע אליה, אל תדאג.

א-פרופו, נתקלתי במאמר שלבטח יעניין אותך, בו טוען איזה אנליטיקאי בשם Leslie Brothers שהנטייה הרווחת כיום בפסיכולוגיה לדבר בשפה כאילו נוירופיסיולוגית (מה שהוא מכנה brain talk) היא בבל"ת, וכולה מבוססת על הוצאת מושגים מהקשרם הנכון. הוא מכנה תופעה זו – Neuroism. המאמר התפרסם ב- Psychoanalytic Inquiry, Vol 22, Nu. 5, 2002. לצערי אין לי תדפיס, אלא רק את החוברת.

...

בברכות,

פנחס נוי

האם הייתי צריך לקבל את עצתו? להצטייד בנעליים גבוהות ולנסות להשתחל שוב אל מאורת הנחשים הזאת? איני יודע. מהדלת שנטרקה הובילה הדרך בסופו של דבר אל דלתות – וגם זרועות – שאכן נפתחו לרווחה. יפיק את הלקחים כל קורא לעצמו.

והייתה עוד תזכורת. יצאתי ממגרש חניה כששמעתי קול קורא בשמי. אדם לא מוכר בא מאחריי. "סליחה, אתה אבשלום במקרה? נתת הרצאה בכלא ניצן. זוכר? הייתי שם."

גל של חיבה שטף אותי. הושטתי לו יד. "היה מעניין? אני זוכר שהייתה לי התחלקות טיפשית בדיבור."

"בטח, שמנו לב! אבל יצאת מזה יפה. ראינו שאתה מכבד אותנו, אחרת היינו עושים לך פדיחות. אחרי שהלכת דיברנו על זה שגם מאינטליגנטים צריך להיזהר. אחד החבר'ה אמר: חלאות-אדם יש בכל מקום, אבל פה אני לפחות יודע מי עשה מה. בחוץ לא תמיד יודעים."

"אוי כמה צדק החבר שלך," אמרתי. "אני מקווה שבכל זאת תלמד להסתדר גם בחוץ."

ישיבת חבר הנאמנים בבן-גוריון נמשכת עד היום.