ענק על כתפי ענקים

ענק על כתפי ענקים

ג'יימס גליק, אייזק ניוטון. תל-אביב: אריה ניר, 2007. 271 עמ'.

(פורסם ב"מעריב," ספטמבר 2007)

בערב חג-המולד בשנה בה נפטר גלילאו גליליי, עיוור ונתון במעצר-בית, באחוזת ארצ'טרי באיטליה, נולד באחוזת וּוֹלסת'וּרפּ שבחבל לִינקֵנשֵיר באנגליה תינוק חלוש לאלמנה הטרייה הַנַה אַייסקַף-ניוּטוֹן, שלא האמינה כי יחיה עד הטבילה. היא טעתה בשמונים וארבע שנה. בדברי-ימי המדע מעטות ההצלחות עוצרות-הנשימה כמו ההצלחה שנועדה ליתום זעיר זה, אַייזַק ניוּטוֹן, שנשאר קטן-גוף אבל נעשה ענק-רוח. ”אם הרחקתי ראות,“ אמר, ”הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים.“ ענקים אלה – קופרניקוס, קפלר, גלילאו ודקארט – חוללו מהפכות גדולות במאה ה-17, בה החלה האנושות להתנער משלטון הניוון של הכנסייה ולשוב לימי הזוהר של יוון. בא ניוטון ועשה למהפכות אלה מהפכת-על: הוא איחד אותן להרמוניה אחת, פשוטה ורבת-עוצמה. כל חוק שקבעו קודמיו, כל תנועה של כל חומר ביקום כולו, התגלו כנובעים משלושה חוקי-יסוד פשוטים, שכל ילד יכול להבין על נקלה.

ניוטון, אם כן, היה ענק על כתפי ענקים, אבל האם השתווה לקודמיו גם בסגולותיו האנושיות? בחמימות של קפלר, בהומור של גלילאו או אפילו באהבה המאוחרת שגילה דקארט הצונן לילדתו? התשובה היא "לא" החלטי ומאיים. ניוטון, לצד גאונותו הבלתי-נתפסת, היה, בפשטות, בריון מרושע. השילוב הזה של גדלות-רוח עם קטנות-לב הוא החומר שממנו עשויות הטובות בביוגרפיות. ג'יימס גליק, מחברו של רב-המכר "כאוס," החליט להתמודד עם האתגר הזה.

כבר גודלו של הספר, כ-200 עמודי טקסט, מזהירנו שלא לטפח אשליות. גליק עובר בקיצור ובחטף על ילדותו של ניוטון שעברה בצל הזנחה איומה מצד אמו, שנטשה אותו בקטנותו, וגם כששבה לחייו הציקה לו וניסתה להניאו מהמשך לימודיו. ביעף עוברים גם נערותו ותחילת לימודיו בקיימברידג'. ניוטון המדען דוחק ברוב הספר את ניוטון האיש אל מאחרי הקלעים.

שנת 1666 היא שנה עגומה בהיסטוריה היהודית (ביזיון שבתאי צבי) אבל שנה שאין דומה לה במחשבה האנושית, בה הונחו יסודות החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי ויסודות המכניקה החדשה. ניוטון, אז צעיר מתבודד, הצליח לחולל נס מתמטי. טובי המוחות החל מארכימדס הוגיעו מוחם בשאלה איך לתאר שינוי רציף באמצעות שינויים לא-רציפים. אם נמלא עיגול בריבועים, שטחיהם יכסו רק חלק משטח העיגול ולכן סכומם לא ייתן את השטח האמיתי. אבל ככל שיהיו ריבועים אלה קטנים יותר – ורבים יותר – יתקרב סכום שטחיהם לשטה המבוקש. כל ניסיון לשכלל שיטה זו מוביל היישר לאבסורד: כדי לתת את הדיוק המושלם, יידרשו אינסוף ריבועים בגודל אפס. ניוטון מצא דרך לעשות ולא לעשות זאת בעת ובעונה אחת. נימוקיו היו חכמולוגיים, כמעט שרלטניים, אבל התוצאה הייתה מדויקת עד שלמות.

חמוש בשיטה זו יצא לחקור את טבע השינוי עצמו. מהי תנועה, מהי תאוצה, ומה הגורמים להן? אינספור תופעות, שנדמה היה שאין ביניהן שום דבר משותף, נעשו בתורה החדשה לווריאציות על אותו נושא. קופרניקוס סבר שכוכבי-הלכת סובבים סביב השמש במעגלים, קפלר גילה שרובם סובבים דווקא באליפסות, גלילאו גילה שאבנים נופלות משרטטות פרבולות, ומאוחר יותר יתגלו שביטים שמסלוליהם משרטטים היפרבולות. בא דקארט והראה שכל העקומות האלה מתוארות ע"י אותה נוסחה אלגברית פשוטה. עכשיו בא ניוטון מהצד של הפיזיקה וקבע: כל התנועות העקומות הללו הן תולדות של חוק הכבידה וחוק ההתמדה, וכולן ניתנות לתיאור במשוואת-אב משותפת. השמש מושכת את כדור-הארץ באותו כוח בו מושך כדור-הארץ את התפוח הנופל. כך נחרבה המחיצה האריסטוטלית בין הפיזיקה השמיימית והפיזיקה הארצית. ההכרה שהיקום כולו מציית לחוקי היסוד השולטים סביבנו, שבעינינו היא כיום טריוויאלית, היא אחד ההישגים הגדולים של האדם בכל הדורות. לצד תנועת הגופים חקר ניוטון את האור. גם כאן, הגאונות המתמטית והיצירתיות הניסויית התגלו כשילוב מנצח. האופטיקה שיצר הייתה פשוטה, הגיונית והניבה אינספור יישומים מעשיים, בהם המצאת טלסקופ חדש שבעזרתו יביטו בני-אדם לכל עברי היקום להוכיח את תקפות חוקיו.

מוזר: מצד אחד נראה ניוטון אדיש לפרסום רעיונותיו, ומצד שני נהג להתפרץ בשנאה שלא-תיאמן כלפי כל מי שערער על בכורתו בתגלית כלשהי. לייבניץ, פלמסטיד, הוק ורבים אחרים מצאו עצמם מטרה להתקפות ארסיות מצדו. מי היה ניוטון האמיתי? בנושאים אלה גליק הוא ”צמחוני“ עד לאכזב. היובש מכמיר-הלב בחיי האהבה של ניוטון מתואר בקיצור, ורק פעמיים מוזכר הקשר הרגשי החזק ביותר בחיי ניוטון, עם פאטיו דה-דיווה. ניתן להבין את אי-הנוחות הכרוכה בנושא. כמעט כל הביוגרפים המודרניים שיערו שניוטון היה הומוסקסואל שגם אם לא העז לממש או אף להיות מודע לנטיותיו, התאהב כל-כולו במעריצו הצעיר. קשר זה הסתיים בנטישה פתאומית מצד האחרון, והמכתבים הביזאריים שכתב ניוטון בתקופה זו לידידיו, כמו זה בו האשים את ג'ון לוק בניסיון לסבך אותו עם נשים ואיחל לו שימות, מעידים על התקף פסיכוטי שספק אם החלים ממנו לחלוטין. התפנית הבאה בחייו מעידה על ”שריטות“ שרק העמיקו עם השנים. אנינותו של גליק גוברת בשלב זה אף יותר. אחרי אותה שנה שחורה בחייו נטש ניוטון בפתאומיות את קיימברידג' ובעצם את העיסוק במדע, וקיבל את משרת הממונה על המטבעה המלכותית. הוא חולל מהפכות מוניטאריות מפליגות, ולצדן התמסר לרדיפת זייפני מטבעות, עבירה שעונשה באותם ימים היה מוות בעינויים. הוא רדף זייפנים, העיר הפסיכיאטר אנת'וני סטור בספרו ”הדינמיקה של היצירה,“ ”בהנאה פראית האופיינית לפרנואידים המגיעים לעמדת כוח.“

והיה ניוטון איש האלוהים, שרצה לתקן את כל ההיסטוריה האנושית כדי להוכיח שכל המדע היה כבר ידוע לקדמונים ולנו נותר לגלותו מחדש. הוא חישב את מועדי שיבת ישוע (1948) וקץ העולם (2060), התעמק במבנה המשכן ובספר דניאל, למד עברית ואת רוב חייו המדעיים בילה דווקא במחקרים אלכימיים. חסידי הניו-אייג' לומדים אותם כיום בהתלהבות בתקווה להוציא מהם מהפכה רוחנית שתשווה למהפכה המדעית שחולל, אבל הקורא הרגיל נאלץ להודות כי, בניגוד לכתביו המדעיים של ניוטון, אלה הם טקסטים ארכניים, פדנטיים ומשעממים עד מוות.

גם אם התאכזבתי מקוצר היריעה של הספר ומהנושאים הרבים מהם התעלם, הסוגיות הפיזיקליות העיקריות נדונות בו בדיוק ובאמינות. לא תמיד הבנתי את כללי התעתיק בהם נקט המתרגם המנוסה. שמו של הפיזיקאי-מתמטיקאי-אסטרונום Huygens מוכר לכל תלמיד פיזיקה בצורתו המשובשת האנגלית ”הויגנס“ בעוד שהיגויו ההולנדי הנכון הוא ”האוכנס.“ איך, אם כן, הגיע לוטן ל”הייגנץ“?

גליק גם לא ציין היכן נמצאים מרבית כתביו המיסטיים של ניוטון: אצלנו בירושלים! המזרחן אברהם יהודה רכש אותם עבור האוניברסיטה העברית. הם מצפים לחוקר שינסה להבין את חידת מחברם, גאון פגוע ופוגעני שבמרבית חייו הצליח להתעלות מעל לחולשותיו.