בוקר באך
הבלוג של ניר
10 לפברואר
·
2 דקות קריאה, 201 מילים
הבוקר יצאתי לדרך כמו בכל בוקר, עוד לפני שהשמש זרחה.
בתחילת העליות והסיבובים של כביש 7955, הידוע בכינויו "הכביש שלנו", החליט הרדיו לעבור לקול המוסיקה, והפרטיטה השלישית של באך לכינור מילאה את האוטו.
הסתכלתי שמאלה. הבקעה עוד הייתה עטופה בחושך, אבל השמיים כבר התבהרו לאט לאט, והעננים ציירו ציור חדש עם צבעי הכתום של השחר.
מתחתיהם אפשר היה לראות את האורות של אחד הכפרים, ואת הירוק של השדות.
בלי לשים לב התחילו לרדת לי דמעות.
כל היופי הזה, השילוב המושלם של הנוף והמוסיקה, הצליח להגיע אלי פתאום.
בתוך תקופה כל כך ארוכה, בתוך מציאות כל כך איומה שבה אני מנסה בעיקר לא להרגיש, הצליח הרגע המושלם הזה לגעת בי ולחדור את ההגנות.
וגם הפעם, למרות שנתתי לזה לקרות, לא שיחררתי לגמרי.
אני לא מעיז.
מאז אותו בוקר בשביעי לעשירי אני לא מעיז לשחרר לגמרי.
אם אשחרר אמעד ואפול, ואני לא יודע אם אצליח לקום.
המציאות נוראה מכדי להרגיש עד הסוף, למרות שלהרגיש זה כל מה שאני רוצה לעשות בחיים האלו.
נתתי גז והבקעה נעלמה מאחורי העצים שלצד הדרך.
היקום שוב דאג לתזכר אותי. רק מהמוות אי אפשר לחזור.
היכולת שלי להרגיש ולהתרגש עדיין שם. עדיין שלמה. מחכה לרגע שבו יהיה פחות קשוח בחוץ ואפשר יהיה לאוורר קצת את הלב.
נתתי למוסיקה להתנגן עד סוף הקטע ועברתי למשהו אחר.
אתה לא עוצר את באך באמצע.