לאחוז בזנב העפרוני
הבלוג של ניר
19 לפברואר
·
2 דקות קריאה, 400 מילים
לפני יותר מעשור היה לי קשה לצאת מהבית.
הייתי חלש. מוצף ברגשות וחרדות. אבוד מבחינה מקצועית ואישית.
כמה עשורים קודם הייתי ילד כזה, אבוד, ואמא שלי לקחה אותי לחוג ג'ודו. זה התברר כהשראה ששינתה את חיי.
בנוסף גם פיתחתי חיבה וזיקה עמוקה לעולם הלחימה והכבוד היפניים, ומצאתי קהילה ומשפחה על המזרון בחברת המתגלגלים בחליפות לבנות.
זה הפך לעוגן בחיי. ג'ודו, קראטה, אייקידו. שנים של אימונים בכל מצב ומזג אויר. אומץ. רוח לחימה. שליטה עצמית מברזל.
בתוך הסלט הזה של בלבול, פחד מהבחוץ ומהחיים עצמם, שני ילדים קטנים וזוגיות החלטתי שאני צריך לחזור למקורות.
אחת השיטות שלא התעמקתי בהן מעולם עד אז הייתה טאי צ'י.
פעם חשבתי שזה לא בשבילי. איטי מדי, מדיטטיבי מדי, לא לחימתי מספיק. לא יפני אלא סיני.
אבל במצב שהייתי בו באותו זמן זה דווקא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להתייצב מחדש.
אני כבר לא זוכר בדיוק איך מצאתי את המורה שלי, אבל זה התאים בדיוק.
הוא היה אחד התלמידים הבודדים של אמן לחימה אגדי בשם בני דווידסקו,
שחי שנים במזרח הרחוק והתאמן בין השאר בזרם של קונג פו בשם צ'ן פאן לינג.
הכל היה קצת אפוף מסתורין, אבל הסיטואציה המסורתית של מורה אחד ותלמיד אחד התאימה לי.
וכך התחלתי לנסוע אליו לקיבוץ פעם בשבוע לשיעור ולהתאמן בבית בשאר הימים. עשר דקות רבע שעה ביום.
לאט לאט זה התחיל להתגבש למשהו ממשי.
נכנסנו גם לשינג אי צ'ואן, קצת לקונג פו.
בסופו של דבר ידעתי את כל 92 התנועות של הקאטה. האפקט היה מה שקיוויתי לו. זה החזיר אותי למרכז שלי. זה חיזק את המרכז ואותי.
יצא לי אפילו להתאמן עם בני עצמו באימון מרוכז בהרי ירושלים.
איש בלתי רגיל ועשוי כולו כבלי פלדה, שנראה שכל האגדות עליו נכונות.
לחימה הייתה תמיד חלק מהחיים שלי.
באחת עשרה השנים האחרונות אני נלחם בעיקר בכל מה שמשתק אותי. בכל מה שמקשה עלי לצאת מהבית ולתפקד בצורה פחות או יותר נורמטיבית.
העיסוק באומנות לחימה נתפס אצלי בעיקר כאומנות בתנועה.
אין לי רצון או צורך להילחם באחרים.
פעם זה היה קיים בי. אני מניח שהייתי צעיר יותר, חסין יותר פיזית וגם עצבני יותר, וזו הייתה דרך לפרוק.
היום אין בי את התחושות האלו. אני מעל גיל 50 ולמרות הרבה יוגה וקרדיו אני בעיקר כאוב. אין לי שום רצון להוסיף על הכאב הקיים.
אבל לאחרונה השתנה משהו.
אולי זו תחושת ריקנות קלה, שהתעוררה כי חלק גדול מהלחץ שהייתי רגיל להתקיים איתו התפוגג ונפתר. אולי זה רצון להתרכך עוד, עכשיו כשאני יותר חזק ויותר גמיש בזכות היוגה.
אולי חזר אצלי הצורך לאימון למטרת אימון, למטרת העשייה עצמה, הצורך לעבור דרך רצף מוכר ולשייף אותו לשלמות ואז לעבור אותו שוב ושוב.
אני באמת לא יודע עכשיו, אבל אני עושה בלי לדעת. לעצמי.
התשובות בהמשך.