חסד בממלכת השטן

חסד בממלכת השטן

ינינה אלטמן, הוורד הלבן: סטודנטים ואנשי-רוח בגרמניה לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון. הוצאת פרדס, 487 עמ'.
(פורסם ב"מעריב" אוקטובר 2007)

האם נפגעה המתמטיקה הגרמנית מעזיבת היהודים? שאל שר המדע הנאצי את המתמטיקאי דוד הילברט. "היא לא נפגעה, אדוני," באה התשובה. "היא לא קיימת." ואכן, למזלה של האנושות, הרס הרייך השלישי ללא-תקנה את המדע בגרמניה. הרס זה מתגלם ב"איוב" של הפיזיקה המודרנית, אבי תורת הקוונטים מקס פלאנק. לעת ההיא כבר שכל את בכורו במלחמת-העולם הראשונה, את בתו שנפטרה בלדת בתה, ואת אחותה התאומה שנישאה לאותו בעל ונפטרה, בדיוק מצמרר, באותן נסיבות. עכשיו ביקש האיש השבור פגישה עם היטלר (הוא עצמו, למזלו, היה רק 1/16 יהודי) וניסה לשדלו להתיר לכמה יהודים להחזיק במשרותיהם. "אומרים עליי," אמר פתאום הצורר, "שיש לי עצבים חלשים. השמצות!" צרח בזעם, "השמצות!" פלאנק מלמל כמה מילות נימוס וברח. כמה שנים מאוחר יותר שילם את מלוא המחיר על ניסיונו: בנו הצעיר נתפס בימים האחרונים למלחמה בידי הגסטפו ונרצח בכלא, כנראה בהוראת הפיהרר.

היו אם כן גרמנים טובים גם באקדמיה הצייתנית והמאולפת, ובדין מעיר משה צוקרמן בהקדמה לספר זה על הקושי המתעורר בקורא הישראלי הבא להתוודע אל פן זה בתולדות השואה. הישגו הגדול של הספר, מסכימים ההיסטוריונים צוקרמן וצימרמן שכתבו לו דברי הקדמה, הוא בשילוב של רומאן עם מחקר על חבורת "הוורד הלבן." מקור השם אינו ברור, אבל הצעירים האלה היו בדיוק מה שהשם מעלה בדמיון: אי של טוהר, אומץ ואהבה ללא גבול.

ייחודו של הספר מחייב להציג גם את המחברת, ולמען הגילוי הנאות להוסיף שהיא חברתי מזה שנים רבות. ינינה אלטמן נולדה בפולין ובזמן השואה הייתה כלואה בגטו לבוב ובמחנה הריכוז ינובסקי. תקופה ארוכה עבדה ככימאית במכון וייצמן ורשמה לזכותה הישגים רבים. לצד עבודתה פרסמה כמה ספרים, ביניהם "בעיני בת שתים-עשרה" (פולנית), "זהב," ספר מדע פופולרי בהוצאת מסדה, וכן, תחת השם הבדוי צביה איתן, "הם עוד חיים" (זכה בפרס אקו"ם), "מהו המחר" ו"זהבה." רובם התפרסמו בהוצאות נשכחות וגם העברית שלהם סבלה, בהיעדר עריכה, מצליל קצת... פולני. את הספר הזה כתבה במהלך תקופת מחקר פורייה ככימאית בגרמניה. לשמחתי עבר הספר גם עריכה לשונית וניתן ליהנות ממנו בכל רבדיו.

הסיפור פותח בריכרד וילשטטר, כימאי יהודי חתן פרס נובל, מזיגה מופלאה של יהודי גאה, פטריוט גרמני, מדען מזהיר וליברל. דרך סיפור חייו אנו מתוודעים לשלל דמויות שאותן יכלה ליצור רק התרבות הגרמנית של ראשית המאה העשרים: מקס פלאנק הישר והאצילי, פריץ האבר, היהודי הנאלח שהתמסר לפיתוח נשק השמדה המונית, חיים וייצמן העושה נפשות למכון המוקם במושבה רחובות ולמדינה שבבוא היום יהיה נשיאה, וכמובן איינשטיין, הסופרנובה בשמי המדע, השקוע בפעילות נגד המלחמה.

היכרותנו עם וילשטטר מציגה אותו בסוף חייו בגרמניה, כשסכנת המוות מאלצת אותו לברוח לשווייץ, שם נפטר ב-1942. במכון שהקים החלה להתארגן התנגדות חדשה למשטר הנאצי. באותה שנה כתבו שני סטודנטים לרפואה כרוזים שקראו לאנשי-רוח גרמניים להתנגד למשטר. זו הייתה ראשית קבוצת "הוורד הלבן": הנס שול ואחותו סופי, אלכסנדר שמורל, וילי גרף, כריסטוף פרובסט, הנס לייפלט, פרופ' קורט הובר ואחרים. הפנים מופיעים על דש עטיפת הספר, אומרות תום, אומץ ומסירות, והן שואבות אותנו אל סיפור עוצר-נשימה, פשוטו כמשמעו, מכתיבת הכרוזים והפצתם, דרך פגישותיהם החשאיות של חברי הקבוצה ועד לתפיסתם בידי הגסטפו.

אלטמן אינה סופרת, ובמקומות בהם היה סופר מקצועי משתמש בשפע תחבולות עלילתיות היא מספרת סיפור פשוט ולא מתוחכם, אבל אמיתי לפרטי-פרטיו, ובזאת כוחו. מכתבי הצעירים מובאים כלשונם, עד ההוצאה להורג, לצד תיעוד היסטורי נרחב. לשיא מגיעה האימה במשפטם של הגיבורים בפני אחד היצורים השטניים ביותר ברייך השלישי, רולנד פרייזלר. הצרחות והגידופים של אותו "שופט," המוכרים למי שצפה בסרטי תעמולה מתקופת הרייך, לעומת התנהגותם האצילית של הנאשמים, הן חוויה מטלטלת.

מרגשת במיוחד העובדה שאפילו אחרי הוצאתם להורג של הסטודנטים במינכן לא הסתיימה חלוקת הכרוז האחרון. הנס לייפלט, יהודי למחצה, ומַרי לואיזה יאן, שני סטודנטים לכימיה, המשיכו בהפצתו. המכון לכימיה, בזכותו של היינריך וילאנד, היווה כעין נוה מדבר שהעניק מחסה לסטודנטים חצי-יהודים ולמאוימי המשטר. לייפלט ויאן העבירו את הכרוז להמבורג, שם זכה לתהודה בין סטודנטים, נערי-סווינג, מורים, רופאים ובעלי חנויות הספרים. גם הם נפלו בידי הגסטפו. אנחנו מתלווים אליהם בימים האחרונים של המלחמה במצעדי המוות, שעבור אסירי מחנה הריכוז נוינגאמה מסתיימים על אניות מוטבעות במצולות הים הבלטי. מרגשים הם ימי השחרור של האסירות בביירויט על-ידי חיילים אמריקנים דוברי גרמנית שהם מהגרים או בני מהגרים התרים אחרי קרוביהם, ויום השחרור של פאלק הארנק עם הפרטיזנים בבלגרד.

אלטמן הציבה לעצמה משימה כפולה: הן להציג מחקר החושף תעודות ומחברן לתזה מלוכדת, והן לגלול סיפור אנושי מופלא. את הניגוד פתרה בצורה פשוטה וחיננית: היא סיפרה את הסיפור, ובתוכו טמנה מראי-מקום זעירים המפנים את הקורא אל הביבליוגרפיה הדקדקנית שבסוף הספר. כך זכינו לשתי יצירות בכריכה אחת.