המחלה שמעבר למטפורה

המחלה שמעבר למטפורה

אבשלום אליצור

לדרוך על הצל: ממשבר קיומי למתנת חיים. מאת יוסי רודוי. 271 עמ'. תל-אביב: אטלנטיס.

הוויכוח ביהדות על השאלה אם מותר לעסוק ברפואה הוכרע לפני מאות כה רבות עד שהוא עולה בזיכרון רק באותם מקרי גבול המאלצים אותנו לבחון מחדש אמיתות יסוד של חולי ובריאות. מקור המחלוקת הוא בפסוק "כי אני יהוה רופאך" (שמות ט"ו 26), ממנו משתמע שאסור לפנות לרופא בשר-ודם. אפילו רציונליסט כר' אברהם אבן-עזרא, שעסק גם ברפואה, סבר שמותר לרפא רק פצעים וחבלות בעוד מחלות פנימיות הן עניינו של האל. נדרשו פוסקים משיעור-קומתם של הרמב"ם והרמב"ן, רופאים גם הם, להכריע בוויכוח כשדרשו את הפסוק "ורפוא ירפא" (שמות כ"ה 18) לא רק כהיתר לרופא אלא כחובה.

בכל אלה נזכרתי למקרא סיפורו של ידידי יוסי רודוי על המחלה המאיימת שהביאה אותו להתרסה רבתי נגד הרפואה המוסדית והעוסקים בה. לכאורה, עוד ספר על ריפוי בנס ע"י חזרה אל הטבע או הרוחניות. למעשה, זהו שילוב ייחודי של סיפורת ישראלית בעלת עוצמה, תיעוד המתרחש בגוף שחיים חדשים הושבו לו, ומסע בשוליים המיסטיים של החברה על שלל טיפוסיהם המרתקים ו/או מטורללים.

המחבר, מושבניק באמצע שנות החמישים לחייו, גרוש ואב לשלושה שכבר נדד בין כמה עיסוקים, מתחיל את סיפורו ביום בו אובחן גידול סרטני בערמונית שלו. כבר ה”בחירה“ בסוג הזה של סרטן מזמינה הערה מלגלגת מצד הרפואה הממסדית: זה סוג הגידולים שלגביהם קיימת הסכמה מבוססת-היטב שהדרך המקובלת, דהיינו גילוי מוקדם וכריתת הערמונית, מסתיימים ברוב המקרים בריפוי מלא בלי פגיעה באיכות החיים, ואם זה לא ברור מספיק: לא צפויה פגיעה ביכולת להשתין וליהנות מסקס. את כל אלה מבטא בפשטות וברהיטות שמעון, לא אחר מאשר אחיו הבכור של יוסי ובעצמו רופא בכיר, המשמיע את עמדת השכל הישר: "צריך להסיר את הערמונית. וכמה שיותר מהר."

כל "לדרוך על הצל" הוא "לא" עיקש לעצה הפשוטה הזאת, "לא" שאני עצמי – לא אכחד – איני מסכים לו, "לא" המאלץ את הקורא לחשוב מחדש על הרבה דברים, ובסופו של דבר, "לא" שהוא "כן" גדול לחיים.

יוסי מסרב לניתוח ומתחיל במסע בין מרפאים טבעוניים, תזונאים, מדריכים רוחניים ומתקשרים, כשמדי פעם הוא פוקד גם את מרפאות קופת-החולים לבדיקות ומעקב. ה"מדי פעם" הזה חושף אותו לא-אחת ליחס מזלזל ומעליב מצד הרופאים, המחזק את המטופל בדעתו לא לשמוע להם. הוא עובר לגור בדירת רווקים תל-אביבית, מתמסר למשטר תזונה פשוט וטבעי, מקשיב לחלומותיו, יוצא כל יום לשחות בים ובערבים מתיישב בין מעריציה של "האישה מיפו" להקשיב לחוכמת הישויות הקוסמיות המדברות אליה.

לא במפתיע, מגיב הגוף בחיוב למעבר לתזונה בריאה. לא במפתיע, ההתמסרות של גבר בגיל העמידה לניקוי עולמו הרגשי מהגאווה והכעס ומזכרונות פוצעים תורמים אף הם להתחדשות מערכות העיכול, העור והדם. יוסי חוזר ומגלה את גופו הן במפגשיו עם גופן של נשים אהובות, מפגשים רוויי תשוקה ועוצמה, והן בקלקלות הפתאומיות של הגוף הזה הנפרשות גם הן בתיאורים שאינם מכסים דבר. לצד השינויים בגופו של יוסי אנו עדים לתמורה העמוקה בנפשו. השקפת-עולמו החדשה מביאה סליחה, שלוות-נפש וענווה בפני יקום ששום דבר בו אינו מקרי, ושדיירי גלקסיות מרוחקות בו עוקבים אחרינו ומעבירים לנו את עצתם דרך שליחיהם.

לבסוף, אחרי כמה פעמים שבדיקות המעקב תעתעו ביוסי, פעם פולטות מסר מאיים על הופעת הגרורות מהן התיירא ופעם מבשרות לו שגופו נקי לחלוטין מהמחלה, הוא מחליט שדי לו בכל זה. הסרטן, הוא אומר, הוא מתנת חיי. בחיים החדשים האלה המחלה פשוט אינה קיימת.

סיימתי את הקריאה ברגשות מעורבים. לא אסתתר מאחורי ניסוחים עדינים: אני מתנגד לדרכו של יוסי ואיני מייעץ לשום אדם לסכן את חייו כמוהו. דבר לא היה נגרע מהמסר שלו לו, לצד אורח-החיים שבחר, היה גם שומע לעצת אחיו ופוטר עצמו מהסכנה ואת חבריו מהדאגה. אבל איני משלה את עצמי שבוויכוח הזה יכול צד אחד לשכנע את רעהו.

דבר מכל אלה אינו גורע מחשיבות הספר. אין ערוך לתיאור הטלטלה האדירה ש"לדרוך על הצל" חולק אתנו, לחוכמה הפשוטה של שמירת הבריאות הנמצאת יותר על דוכני חנויות הפירות והירקות מאשר בבתי-המרקחת עמוסי הסכנות היאטרוגניות, ומעל לכל לסיפור היפהפה המסופר ביד אמן בכנות ובחן. כבר שמעתי וגם הייתי עד ללא מעט סיפורי מאבק במחלה קשה, אבל אל הסיפור הזה נשאבתי כבר מעמודיו הראשונים. הוא מתייחד בעוצמת החוויות הקשות, ביושר חסר-הפשרות, בהומור החד, ומעל לכל בהצלחה האישית שאיתה אין מה להתווכח. לא צריך להאמין בכל מה שהמחבר מאמין בו בלהט כזה כדי לדעת שיש פה מתנה אישית לכל קורא:

התעוררתי לתוך תובנה על מצב חדש שסופח אותי אליו, פאזה שונה ואחרת שסופגת אותי לתוכה פנימה, קול מהמעמקים קרא לי לנתק את השׂרדן האוטומטי שלי, להיפרד משׂרדני המסור שכל חיי היה לי כעמוד האש ההולך לפני מחנה עצמי, השׂרדן שפילס לי את נתיבי חיי, שחילץ אותי מתהומות מצוקותיי.

להפסיק לבקש,להפסיק לחפש,להפסיק לרצות, להפסיק לחתור אל, להפסיק לדבוק ולהתעקש ולהתמיד, להניח, לעזוב הכל, להרפות, להיות מובס ולחוות את התבוסה, להניח לה לעבור דרכי, שהתבוסה תפלח אותי, שתנפץ ותפצפץ אותי לכל עבר, לא להתנגד, להיות שום-דבר ולחיות את האין. תשכח מאושר, שכח מתכלית ועניין וסיפוק, אל תחפש תוכן מטרה או משמעות, אל תבקש ייעוד כיוון או דרך, שכח מהאמת שלך, מאהבה, משאיפות וחלומות, מכל מה שנחשב וחשוב לך.

תהיה כלום, שום דבר, הייה ריק! עזוב את כל אשר נלחמת בו, הרפה מזה שציפורניך נעוצות בו, קבל את שלא ניתן לקבלו! אל תבקש לדרוך על הצל, הנח לצל לדרוך עליך! (ע' 159).

זהו, אם כן, לא רק סיפור מאבק במחלה אלא תיעוד אינטימי רב-עוצמה של מסע אל תוך קרביה של התמודדות עם משבר קשה. "לדרוך על הצל" מראה לנו את הבנאליות שבעשיית הבלתי אפשרי, שבו צריך לגייס את כל משאביו של הבן אדם ופשוט "לעשות." זה מה שבעצם סולל את הדרך אל ליבו של הקורא כי כולנו חווים מצבים משבריים וכולנו מחפשים בתוכנו שביל יציאה או נקודת אחיזה כלשהי, אבל לא תמיד מצליחים לגייס לכך את כל האנרגיה הנדרשת, כי המשבר גדול עלינו ותחושת הרפיון חזקה מאיתנו, אבל אהבת החיים הפורצת מבין דפי הספר אוחזת בגרונו של הקורא ומטלטלת אותו טלטלה עזה עד שיאמר לעצמו: "אם הוא יכול אז גם אני יכול..." את הספר הזה כדאי לקרוא קודם כל למען החוויה הספרותית הסוחפת, ואחר כך לחזור ולקרוא כדי ללמוד כמה דברים שהרפואה עוד אינה יודעת בכל הקשור לחולי ובריאות.

אני חילוני ולמחלוקת ההלכתית בה פתחתי ביקורת זו אין משמעות מעשית עבורי, ובכל זאת מהלכת עליי קסם התוכחה שהשמיע הגאון ר' אליהו מווילנא באוזני אחותו, אותה ראה בוכה מדאגה לילדה החולה: יש אומנם מחלוקת אם יש היתר לרפא חולה, אבל בשום מקום לא מצאתי היתר להתייאש.