A 2020 Vision

הכל כל כך ברור, למי שבורר נכון

זמן רב לפני שהתמסד המושג 'רב' הלכו יחידי סגולה להתייחד בסאנגה במערה קרובה לעיר ומרוחקת מפני ומרעשי הציבור. על כן, היו הם "מיוחדים". במערה זו היו בדיוק התנאים המתאימים להקדשת תשומת לב עצמית. הלב, שער וזרם האנרגיה היא הקשב - תשומתו בתשומתו, היא ההתבוננות.

מדי פעם בא יוסף, רקד במחול סופי בכתונת צבעים פסיכדלית להשראת המסע לשאר ומתוך חיבור עמוק של היותו אחד בתווך שבין האפס לאינסוף. 
מדי פעם ישוע, מפרק ומרכיב העולמות, הם התפיסות הניתנות לעיצוב ביד האמן המוכשר. מספר לכל שהכל זה סיפור, שאינו נגמר, וכל עוד כל אחד שומר על עירנות של איכפתיות, לפיד ה"אהבה" האינסופית בוער בו, ואחד הוא עם האחדות העצומה עצמה.

המערה, כיום אבן השתיה, היתה ידועה כמקום קדוש = שבו מוקדשת תשומת לב. כל חניך וחניכה שבאו לחדש את ראייתם, חונכו להשיל את כל הנעילות שכפו על הרגליהם, הרגלי החשיבה, ההרגשה, ההתנהגות, ולהיות ערומים בריק. "ערום כביום היוולדך" מול נוכח הבריאה, היוולדותך הקורית בכל עת.
העיקר הבריאות.
הראייה ההוליסטית היא זו שלא טווה התניות של נפרדות, אלא רואה את השלם. על החניכים המתקדמים היה להשאר במערה ולא לצאת אל אור העיר עד שיראו את אור האינסוף בתוכם, עד ירו את השלם.

המשטר כמובן לא ראה זו בעין יפה. חבורת אוניברסליסטים שמרעילה את הנוער עם רעיונות משוחררים מהצורך לזעום ולנקום, לרעום וללחום, והחל להאשים את האנשים בהשחתה. המשטר, יסולח לו, לא ידע טוב יותר מזה. הוא ידע שתפקידו לשמר, לא לתת לדעות להתפזר, לבצר דעה העומדת בתקנה, בל ניכחד כולנו - זו הסכנה.

אולם דעה היא שברירית ורק את הנצח יש לזכור, זה שבהוד נצחיותו גם אם נרצה לא נשבור. לפיכך כל דיכוי, כל חובה שבתמורתה זיכוי, נידונו לערפל שמכסה את הניכר בתפל, והוא שמסכן - את העכשיו הנחשב - בהעדר העיתוי: בחסימת ההזדמנויות, בתבניות בינוניות דורסות פעולות ספונטניות.
זהו החטא, הסטייה מהאמת, הפזילה מהנוכחות, הסירוב לכס מלכות.

הלפיד עודו בוער, מבעד לכל רגש גוער, לכל מוח קודר, לכל תא-גוף שהזמן קובר - בערתו שואלת, האם תבחר להיות ער, או תמשיך להיות כופר?

נכתב על-ידי
ICייסי
NI4NI makes the whole world blind
הדף נקרא 95 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי