הלב של דנה - פרק ד'

לפרק הקודם

 "תגידי את מספרת את זה ככה לכל אחד שמזמין אותך לצאת איתו?" גיל שאל בכנות אחרי שהבכי פסק והיא חזרה רעננה מחדר השרותים הקטן של בית הקפה. 

אורית חייכה "בתקופת המשפט עברתי לגור אצל אחי הגדול בבני ברק. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעבור ברחוב או לרדת למכולת בבית. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי. אופקים היא מקום קטן, כולם באמת מכירים שם את כולם. המשפחה שלי לא ידעה מה לעשות, מצד אחד הייתי במצב נפשי קשה; התמודדתי עם תקיפה כל כך לא צפויה ומכאיבה וגם איבדתי מקום עבודה. הם ניסו לתמוך אבל היה לי קל יותר להתרחק. כשהמשפט הסתיים יכולתי לבחור מה לעשות, היה לי ברור שאני חוזרת ללמד, רק לא ידעתי איפה. בחודשים הארוכים של המשפט התחלתי להרגיש קצת יותר בבית פה באזור, הצלחתי להבין סופסוף איזה אוטובוס מגיע לאן ולא להתבלבל בשמות הרחובות הרבים. החלטתי להגיש מועמדות בכמה בתי ספר באזור המרכז. לא מפתיע, אבל לא הסכימו לקבל אותי לאף מוסד חינוכי בזרם הממלכתי דתי. הכתם גדול מידי עבורם. תיכון ברנר בפתח תקווה פנה אליי. אני חושבת שזו הייתה החלטה נכונה עבורי". 

גיל העביר יד דרך שערותיו הכהות, הוא לא ידע מה עליו להגיד עכשיו כשפתחה כך את ליבה וחשפה את כל הקלפים שלה. "אז למה בכל זאת סיפרת לי את כל זה, את מכירה אותי רק שבוע" הוא אמר לבסוף מבולבל. 

פניה של אורית הרצינו והיא דיברה בשקט: "אין לי פה הרבה חברים, נראת לי נחמד. והעובדה שהסכמת להגיע לעבוד בהתנדבות במסיבה של הילדים הוכיחה לי שאני לא טועה. אתה לא איזה מטורף נכון? או מישהו שמחפש סתם עניינים". 

את המילה "עניינים" היא אמרה עם קצה של חיוך שהתגנב לשפתיה. השעון תקתק וסימן לגיל שמיד יצטרך להתקפל ולאסוף את תמיר לעבודה, הוא לא רצה שתחשוב שהוא בורח ממנה או נבהל מכל הסיפור. "אני לא מטורף זה בטוח. לגבי ה"עניינים", תשמעי אני לא שומר נגיעה אבל אני משתדל לא להתחיל עם כל מה שזז. הייתי שם כבר ולגמרי הבנתי את הרעיון. לא אגיד לך שלא נהניתי, אבל שבעתי. ואיתך כבר עברתי על כלל אחד שלי - לא מתחילים עם לקוחות. אז מה נעשה עכשיו מורתי?" הוא שאל בטון מחוייך ושילב את ידיו על חזהו כאילו הוא תלמיד בכיתה. 

אורית סימנה למלצרית שברצונם לקבל את החשבון ואמרה במשובה: "אני אתן לך שיעורי בית ואתה תשלים את כולם עד הפעם הבאה שניפגש. מסכים?" הוא צחק בקול והשאיר מספר שטרות כתשלום וטיפ עבור המלצרית. 

הם צעדו לעבר מגרש החנייה. "תגידי, בקשר לנגיעה ההיא שאמרת שאת שומרת. זה עדיין אקטואלי?" גיל כבר לא התאפק וכמעט הצמיד אותה לאחת המכוניות בנשיקה ארוכה. 

אורית בתשובה חייכה אליו את אותו חיוך ממיס שלה "יש לי עוד כמה דברים לברר עם אלוהים, אבל בינתיים אני שמחה שנפגשנו ושאתה יודע את כל האמת עליי", היא שלחה לו נשיקה באוויר ונכנסה לרכב שלה. 

גיל עמד במגרש החנייה מופתע היא פשוט נעלמה בלי לענות בכלל. מה אני עושה עכשיו עם שומרת נגיעה, אלוהים!. רגע, היא גם אמרה "אלוהים"  ולא "אלוקים", אולי יש עוד תקווה, המחשבה עברה במהירות בראשו. הוא נכנס לרכב, הדליק את המזגן ושלח לה מסרון קצר: "שכחת לגבי שיעורי הבית" הוא לא ציפה לתשובה ממנה בקרוב. מפויס מעט החל את הדרך לכיוון השכונה לאסוף את תמיר. חתונה מעט שונה מחכה להם היום, זוג שחזר בשאלה "מקווה שנצליח לעמוד בכל הציפיות היום, גם דיוויד בואי וגם הרב קרליבך" אמר לתמיר לפני שהגיעו לאולם. 

"אז אין טראנס היום הא?!" ענה לו תמיר בעצב. 

"לא, היום יהיה הרבה "משיח, משיח, משיח!" הוא התפוצץ מצחוק למראה הילד המאוכזב.

 הנייד שתק במשך כל זמן ההכנות לחתונה וגיל יכול היה להתרכז בעבודה כמעט בלי שדמותה של אורית תצוף לנגד עיניו: הדמעות שלה, הכנות בה דיברה סחפו אותו. הוא כבר לא היה רגיל למצב בו גבר ואישה משוחחים בכזו פתיחות וכנות, בדייטים אחרים זה תמיד הרגיש לו כמו ראיון עבודה או מילוי של שאלון בעל פה. השאלות הקבועות, התשובות הקבועות, ללא רגש וגם ללא ניסיון אמיתי להקשיב או להבין מי האיש או האישה שניצבים מנגד. כן, גם הוא נהג כך, הביט בקנקן ולא באמת התעניין בתוכו. הוא מעולם לא תכנן מה יקרה בפגישה שאחרי, אם תתרחש בכלל, עיקר העניין היה תוך כמה זמן היא תגיע אל בין זרועותיו והאם תהיה שווה את כמות המשקאות שהשקיע בה. 

 הכל היה מוכן, האולם מצוחצח וחגיגי, מלצרים מסיימים את הסידורים האחרונים, עמדת המוזיקה מוקמה בחלק בו ישבו נשים וגברים בשולחנות מעורבים, החלק בו ישבו בנפרד האורחים הדתיים מוקם בגלריה עליונה מעליהם. הוא חיבב את יוחנן ומירי שהגיעו אליו לפני קצת יותר מחודשיים לפגישת התיאום המוזיקלית והסבירו לו את בקשותיהם. הם שיתפו אותו בסיפור האישי שלהם, התהליך הארוך של שאלות אישיות פנימיות על מקומו של האדם מול מוסדות הדת של הקהילות בה גדלו. הם סיפרו לו כיצד הכירו והתאהבו וידעו כי ביחד הם רוצים לעבור את שארית חייהם. הוא אהב אותם וקינא בדינמיקה הסוחפת בינם, המבטים, מחוות הגוף הקטנות ובעיקר בשקט שהם הקרינו, מעין ביטחון שהגיעו אל המנוחה והנחלה הזוגית. הוא רשם את כל ראשי הפרקים ואסף עבורם את השירים שביקשו עבור שני המחנות שיתארחו בחתונה. הוא חיפש מוזיקה נוספת שתתאים ותחבר בין האורחים כך שהרחבה תתמלא בכל פעם בקבוצה אחרת. אלו היו הרגעים אותם אהב במיוחד אשר הזכירו לו מדוע הוא ממשיך בעבודה הזו: היציאה מהתבנית הקבועה של הלהיטים התורניים, החיפוש אחר שירים נשכחים והמראה של רחבה מלאה בחוגגים שבדרך כלל לא קמים, לולא הוא.

 מיד כשאחראי האולם סימן לו שיש עוד חמש דקות להגשת המנה הראשונה, עת שרכן על המחשב הנייד בכדי לתקן את רשימת השירים בהתאם לזמן המוקצב שנשאר לו, הרחבה עדיין היhתה צפופה ברוקדים שמחים. הוא הרים את הראש והרגיש מבט חודר מכוון ישירות אליו. זוג עיניים סקר אותו וללא מילים סימן אותו כמטרה ברורה ומזמינה. היא היhתה צעירה חטובה שרקדה בפינה השמאלית של הרחבה, קרוב מספיק לעמדה כך שירגיש בקיומה כל הערב. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה, כזו שלא יכול היה להחליט מאיזה מחנה היא, ארוכה מספיק כדי להיחשב צנועה אבל צמודה מספיק כדי לחשוף את הטפח הראוי שמתחתיה. הוא ידע איך זה אמור להמשיך מכאן, הוא יעביר את ההובלה למשך שיר או שניים לתמיר, ירד להזמין משקה בבר והיא תעקוב אחריו, דו קרב סקסי של משפטי פתיחה וגישוש ובפעם הבאה שייפגשו יוכלו לסמן לעצמם כיבוש מזהיר נוסף. חלק גדול מהידידות שלו הכיר באופן הזה, באירועים הרחבה היhתה מלאה תמיד בנשים מטופחות ומשועממות מספיק כדי לסמן לו מהרחבה כי הן ישמחו להשאיר לו את מספר הנייד שלהן, או לפחות לאשר אותו כחבר בפייסבוק משם יוכלו להמשיך הלאה לבד. הוא לא התכוון שזה יהיה התסריט הפעם, היא נראתה לו נואשת. גיל אפילו ריחם עליה. אך פרק הריקודים שלאחר קבלת הפנים עמד להסתיים עם הגשת המנה הראשונה וגם הוא ותמיר ירדו מהעמדה, משאירים אותה עם פס קול שקט שינהל את עצמו. 

שניהם ניגשו לעבר השולחן הצדדי צמוד לבר וחטפו משהו לאכול מתוך המבחר שהוגש לאורחים. היו להם רק עשר דקות עד לתחילת סט הריקודים הבא והם היו רעבים. הבחורה בשמלה השחורה לא בזבזה את ההזדמנות וגיל הבחין בה צועדת לכיוונו. 

"ערב טוב לך, הייתי חייבת להגיד שאני אוהבת ממש את המוזיקה שאתה מנגן" היא אמרה תוך שהיא רוכנת לפנים ומשרבבת את שפתיה לעומתו. 

הוא הכיר את מחוות הגוף הללו, גופו כאילו פעל במנותק מראשו והוא חייך אליה תוך שהוא בולע את שאריות הביס. "תודה רבה לך, אני שמח שאת נהנית" גיל הוסיף. 

"האמת שהייתי נהנית יותר ממסיבה פרטית. אתה מנגן גם באירועים פרטיים?" היא שאלה באופן ישיר. 

גיל לא זיהה את המדרון החלקלק שהוא גולש בו, וענה ללא מחשבה: "אם משלמים אני מגיע. על מתי מדובר?", 

החטובה חייכה בשביעות רצון, "יש לך חתיכת דף כדי שאשאיר לך את מספר הנייד שלי? אסגור את הפרטים ונוכל לדבר מחר" היא אמרה. 

גיל הגיש לה כרטיס ביקור והיא החזירה לו אותו עם מספר הנייד שלה בחיוך. 

תמיר שעמד לידו סימן לו שהוא עולה לעמדה להתחיל את פרק הריקודים הבא, במנוד ראש גיל אישר לו להתחיל. הוא ניגב את ידיו, נעמד והכניס את הכרטיס לכיס מכנסיו האחורי. החטובה עדיין עמדה לידו, הוא יכול היה להריח את ריח הבושם שלה, משהו מתקתק שלא ידע לזהות, היא הבליטה את חזה לפנים וניכר היה שהיא לא מתכוונת לזוז בקרוב. "טוב, אני חייב להמשיך לשמח את החתן והכלה, אז נדבר עוד… אה אני אפילו לא יודע מה שמך" גיל פסע קדימה והגיש לה את ידו ללחיצת שלום. 

"אני אבישג. נעים לי מאד", היא אמרה בלחישה ובמקום ללחוץ את ידו נצמדה אליו בחיבוק. 

גיל המופתע הניח את ידיו על כתפיה וניסה להדוף אותה לאחור בעדינות. זה היה מאוחר מידי, בזווית העין ראה את אורית מולו, היא בדיוק נכנסה מתנשפת לאולם, ניכר היה שהיא ממהרת מאד. היא היhתה יפהפייה בשמלה תכולה מתנפנפת. אורית נעצרה בכניסה המומה, פיה נפער ועיניה הגדולות נעוצות בו מחבק את אבישג, בת דודתה. גיל הדף את אבישג ושמע ברקע את תמיר מזמין את האורחים לרחבה, מעגל גברים שהחל לרקוד את הסט החסידי שהוא הכין חצץ בינם. גיל ניסה לעקוב אחרי אורית ולראות היכן היא יושבת, אך הרוקדים המקפצים בשמחה מתפרצת הפריעו לו והיא נעלמה מעיניו. הוא לא הצליח להחליט על מי הוא כועס יותר על אבישג שנמרחה עליו נואשת או על עצמו שנפל בפח שטמנה לו ונתפס בשנת מעשה. הוא רק סינן כמה קללות עסיסיות בדרכו חזרה לעמדה.

לפרק הבא...