הישישה הנוחרת

ביום  קפוא ושמשי לסירוגין, אישה לבדה צועדת בכותל. מאין באה? מדוע והיכן הוא ביתה?...כבר מזמן אין במקום סימני חיים או התרחשות כלשהי...אין זה מקום פופלארי להתרוצצויות. אולי פעם. אגדות על קרינה רדיואקטיבית, מרחפות מעל האזור, אופפות עופפות  סביבו כקשת לוחשת, כגחלים לוהטים. נדמה שמסוכן יותר מרגע לרגע, מדקה לדקה משנייה לשנייה. השקט נשמע כמו סערה. רק תנים מייללים בערפל.

הדיה מהלכת הלוך וחזור בסיבובים ארוכים מתחילה וחוזרת לאותה נקודה. את כל הדרך הזאת עשתה בעצמה ...למרות הכל, למרות הכל.

כותבת פתק ביד רועדת "עשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמרו אמן" , הדיו חלש והנייר רטוב...פתיתי שלג יורדים ומשבשים את אפשרות הקריאה. דוחפת את הפתק עמוק בפנים. כמעט שאין מקום. במצוקתה מוציאה פתקים אחרים כדי לדחוף את שלה כמה שיותר קרוב, פנימה. היא רוצה להיות הראשונה בתור. 

היסטוריונים של המאה ה21 יקראו לה סופת דגי הבננה. חלקם יטענו שהייתה יד מכוונת של המעצמות הגדולות אשר לא יכלו לשאת עוד את המהומה המתחוללת בעיר ורצו להתחיל מחדש, לשרטט את הגבולות, להחליף את האנשים, לצבוע את השמיים בצבעים מרגיעים. יש אנשים שמשתמשים במילה אתחול, ניסיון לשחזר את סיפור הבריאה כמו נוח והמבול.

בדרכן כשלו המעצמות, ניתוח המציאות שהפעילו דרך מעקב מתוחכם ברשתות חברתיות קרס לנגד עיניהן, תילי תלים. חלק מדברים על סכסוך כספי, ירושה מתגלגלת והערכה משפטית המתבוששת לבוא, אשר השאירו את ירושלים על ראש שמחתם כבועה שקופה ושברירית.

הדיה מתפוצצת מכאבים, הגב, הברכיים, הידיים... הילדים כבר אינם והבעל כבר מזמן...דומעת קמעה וראשה כבד מתבוננת בכותל מסתכלת בשמיים. היא צועדת לה אט אט בוהה כלא מאמינה, מי חשב שאי פעם יהיה הכותל ריק כל כך.

תחילה לא הבינה כלל את אשר אירע סביבה, לאן נעלמו תושבי העיר? למה יש ערימות של כובעים, מברשות שיניים ושאר תופינים בקצות התעלות? מי היו הקצינים המסתוריים שצעקו? ואיך בכלל הגיעה לשם?...בדמיונה הייתה מעין אשת חיל מרחפת על גלגלים מעל העננים, לפחות עד לא מזמן, עד שנשברה וכבה אורה. תיירים מרחבי העולם היו באים לפתחה...לשמוע סיפורים, אגדות אולי גם כשפים...מאמינים בסינדרום ירושלים...משתגעים ומרקדים ברחבי העיר. היא הייתה ירושלים וירושלים הייתה היא, מחוברת כאטב כביסה לעיר בה נולדה גדלה והתחנכה. מכירה כל זגוגית טועה, כל כתם וקול נהימה.

מסלוליה ומסעותיה הרבים של הדיה מכיכר הדווידקה ועד חתולי עמק הרפאים, מעין כרם ועד הרים מסתוריים. הנה הר כחול שם אגם ורדרד בפינה, הידעתם שיש כאלה בירושלים....לא ידעתם, נכון? בכוח הדמיון אפשר לראות כאן את הכל. ציפורים מתות בסתר וקמות לתחייה על פסגת ההרים, ינשופים יודעי עבר ועתיד, זמנים מתחלפים, מתערבלים, באים והולכים. סוכריות עפות מבתי כנסת, מסגד שהיה פעם כנסיה וכנסיה שהייתה פעם מסגד. עטים ועפרונות מסתתרים תחת אבנים כבדות, זכר לעולם ללא מחשב....עולם מוזר שכזה...מי היה מאמין שחיו כך פעם.

תמהונים, כך נהוג לקרוא היום לאנשי המאה-20, נאיביים. הדיה היא אחת מהם, טרם התרגלה לעולם החדש. מביטה על המתרחש בהווה מתוך משקפיים שבורים. עפה לה בדמיוניות רחוקים רחוקים, רחוק מעין רחוק מלב. שומרת את עצמה לעצמה, כבר התרגלה להיות לבד, נפרדת. פעם סיפרו לה על מכוניות מעופפות או לפחות אוטומטיות שנוהגות את עצמן...אולי בחוץ לארץ, בארץ רחוקה, נוהגות את עצמן אבל לא אותה.

הרי היא לא יכולה לנהוג ...וגם האוטובוסים פחות ופחות מאז האסון. גם האנשים פחות והרחובות פחות והעגבניות פחות, רק הפחד יותר והבדידות והשממה השחיתות והריקבון.

את כל העוברים והשבים בדרך קיללה בלבה. כבר לא רצתה לפגוש אף אחד, בטח מי שטוב ומוצלח הצליח להימלט... ההוא מטומטם, זה שמן... ערס ופריחה וג'יבלה וביטא. הרגישה מעין כעס כזה על העולם.

העננים לבשו צורה משונה של עשן מיתמר אל על, כסלסולי סיגריות אבל עבים. היא נשכבה לנוח שם ברחבה, רצתה קצת שקט קצת מנוחה. בלי שכנים רועשים, מכוניות דוהרות, ילדים מתווכחים עם אקדחים ויריות...בקצה העיר שם גרה. רצתה לישון, לישון באמת, מכל הלב.

מבולבלת וסחרחרה נפלה הדיה על רצפת הכותל. התיק השחור והדהוי אותו היא נושאת עימה לכל מקום עוד מהמאה ה-20 הוטח חזק בקרקע. היא כבר לא ילדה - כבת 70, אולי אפילו יותר... גם הזיכרון הולך ונגמר לה.

המנוחה לא רעה כלל, אפילו טובה, טובה מאוד.

הדיה התענגה על האבנים, על שברי הסלעים, התגלגלה והתערסלה כמו ילדה קטנה, כמי שמצאה פינה חמה להניח בה את הראש, חלקיקי בית. חולמת בהקיץ על צמר גפן  מתוק. שערה הזהוב השתלב בין החרכים, כמו חול נוצץ ויקר.

הדיה נושמת את האוויר, מרגישה סימנים של קדושה ורוח של ים. כמו נוגעת לא נוגעת בשמיים, מתקרבת ונעלמת, פקוחה וחולמת. העיר שלה בלבד... לולאות לולאות של עלים וענפים. שעה שלמה התגלגלה שם בהנאה לא סודית. לאחר מכן תפסה תנומה כשחיוך גדול על שפתיה נפרש.

בבוקר שלמחרת התעוררה מאושרת, זה לא קרה לה מאז האסון. התחולל שם קסם ...קסם עצמתי ולא ברור. נכנסת לאחד הבתים הנטושים, ארון הספרים ישן... יש פה מקצת ספרי קודש, מקצת ספרי ילדים. היא שקעה לתוכם – נהנית מהפריבילגיה, מהזמן שלא רודף, מהיכולת לעשות ככל העולה על רוחה.

בבית אחר גילתה אבקה ייחודית של מרק פיסטוקים ושקדים קלויים...אותו מכרו פעם בירושלים, טרנד של סוף שנות ה-20 ושם יש גלויות מרהיבות שזוהרות בחושך, תכריכים ישנים, ספר בשפה משונה לא עברית או ערבית, אשר הכירה על בורייה, גם לא אידיש... חצי מילים וחצי ציורים. איורי פטריות, הסברים ומפות. עדיין כואב לה פה ומציק לה שם ...האם היא מהעבר? האם מהעתיד? ולמה כל זה על כתפיה? ...בסך הכל צרות הן. 

נכתב על-ידי
קרפדית
הדף נקרא 56 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי