להתחיל איתה

היא נשענה על העץ, בעדינות מופלאה שכמעט ויצר רוגע באוויר, אך לא זאת הייתה האווירה. זו הייתה אווירה של עוצמה, כולה מוקרנת מהיופי הפשוט והעדין שלה. כשאזרתי אומץ וקמתי לכיוונה קפצו עליי מחשבות, מה לך ולה, אדם פשוט שכמוך עם כזו עלמת חן? פשוט ותר על זה, אין לך שום סיבה לבזבז על זה את זמנך. אז התיישבתי במקומי, ומוחי הטריד אותי בדמיונות, כי כזה אני, משוגע שחי בפנטזיות. ובדמיוני את שם בשמלת כלה, קצת נבוכה אבל נכשלת בניסיון להסתיר את חיוכך, אותו חיוך ששבה את ליבי בראשונה כשנקלעת לעיניי, אותו חיוך שליווה אותי בכל רגע דל מאז, אותו חיוך שהיה כמו גלגל ההצלה מלא בים של שגרה, ועוד אני רואה שם את עינייך, ואני מתקשה לא להיבלע בתוך הצבע הבהיר של עינייך הגדולות כפנינים, ואני נזכר בפעם הראשונה שראיתי את עינייך, חייכתי והערכתי את היופי העדין בעוד חברי תקע בי מרפקו בשביל להסתכל על דברים גדולים אחרים של אחרות שאותי בכלל לא מעניינים ולאבד את עינייך היה כבלהות. אני מאבד את אחיזתי בפנטזיה כשאת מוציאה ספר מהתיק, גם ספר וגם כזו יפה? עד כמה אני בטוח שאני לא בתוך סיפור בדיה שנגרם מצמח רע? ואז את קוראת ומגחכת, פולטת צחוק קטן וחמוד, ומרימה את מבטך קלות למבטי ומחייכת, ואני מתפלל שהזמן יעצור מלכת ולפני שאני מספיק לומר אמן את כבר לתוך ספרך שוקעת, עלמת חן. אני מסתכל סביב ורואה גברים, חלקם גבוהים יותר, גבוהים פחות, יפים יותר וכאלה שמתרכזים באופי שלהם במחמאות, אך לכולם היה דבר במשותף, מוחי הצליח לסגל להם סיכוי רב משלי לזכות בעלמת החן, להיות זה שיהיה מולה בחופה, זה שיעריך את חיוכה ויבלע לתוך עינייה כאילו העולם לא מסביב. אבל לא עוד, אני סיימתי לוותר. שיקראו לי משוגע, זה רק אומר שזה אמיתי, הפעם אני על אהבתי לא מוותר. אני קם ומסתכל עלייך מבט אחד אחרון לפני שאני מהמר ושם את הקלפים על השולחן.

נכתב על-ידי
כותב #482
הדף נקרא 50 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי