אובססיה

נוקטורנו מספר שתיים
נוקטורנו מספר שתיים
נוקטורנו מספר ש….
הטלפון העיר את יונתן, ההתעוררות הייתה כמו עלייה על פני המים אחרי צלילה חופשית לעומק. והחלום היה עמוק! עמוק כמו אלף לילה ולילה,כמו שקע מריאנה, חלום של מוח אפריקאי קדום, חלום בו אישה שחורה ויפה נישקה אותו עם 10 לשונות החמות שלה בפה, בבית השחי באיברי מין…
יונתן נשם עם האף את האוויר המעופש של חדר השינה, ולאט חזר למציאות. מציאות של טעם חמוץ בפה, של זקפת בוקר, של יום שלישי. בלי להסתכל, עם העיניים עצומות למחצה הוא שלף את ידו לטלפון, הצמיד את האצבע המורה לחלון הקטן בגב המכשיר והפסיק את המנגינה. ואז הוא נזכר! הוא פתח את העיניים כבר ער לחלוטין, התיישב במיטה עם הטלפון ביד. בדק מבזקי חדשות, מבזקי מזג אוויר, וואטסאפים ו
את השיחה שלו עם יעלי בטינדר אתמול בערב, הוא קרא אותה שוב כמה פעמים מההתחלה עד הסוף:
- היי:)
- היי) אני אוהב את זה שאת יוזמת את התקשורת ראשונה
- חחחחח… אין סיבה שלא. מאיפה אתה, יונתן?
- מתל אביב, רחוב קינג ג׳ורג׳… 
- איזה כייף, אני גרה ממש קרוב!
- יצאה לך כבר חיבור נעים מפה פעם?
וכך הלאה, עוד כמה משפטים כאלה, עד שאיחלו לילה טוב אחד לשניה. יונתן חייך לתחושה של ציפייה חמה ש-השתכנה בבטן שלו. הוא הזדקף נשם עמוק עמוק, וקפץ מהמיטה. אפשר להתחיל את היום!
אבל היום לא הלך קל
הבטיח לעצמו שלא אכתוב לה עד הצהריים, אחרת היא עוד עלולה לחשוב שהוא איזה מטרידן אובססיבי, והיא לא מכירה אותו בכלל, וזה יפחיד אותה. ובו זמנית לא היה מסוגל, לא לחשוב עליה כל הזמן, ולא להריץ אלף תסריטים הזוים בראש. פעם הם מתנשקים ועושים אהבה, פעם הם נשואים באושר עם ילדים ובית קטן ויפה בגליל, פעם הוא פוגש ולוקח אותה באלימות, בלי לומר אף מילה, פעם הוא מציל אותה בפיגוע דקירה, נפצע קשה בעצמו, והיא באה לבקר אותו בבית חולים…
קצת לפני הצהריים הטלפון רטט, היא כתבה שהיה לה נעים לדבר איתו אתמול ושלחה לו את המספר שלה, שיתקשר, אם הוא רוצה.
כשהוא התקשר אליה אחרי הצהרים, כך זה היה:

- היי, יעלי, זה יונתן. מה שלומך?
- היי יונתן, בסדר גמור! טוב לשמוע אותך. אני קצת עסוקה עכשיו בעבודה, אולי נפגש בערב? אתה הרי גר בקינג ג׳ורג זה קרוב אלי. בוא נדבר אחרי העבודה ונקבע.
- סבבה! מתי את מסיימת? אני אתקשר
- בסביבות חמש וחצי - שש, ואז יש לי נסיע של חצי שעה
- אז בשש וחצי?
- סבבה!
- אחלה, ביי
- ביי

עד סוף היום יונתן לא היה מסוגל לא לעבוד ולא לחשוב על שום דבר חוץ מהפגישה הצפויה עם יעלי. הוא ישב מול מסך מחשב דלוק, ניסה להתרכז, ולא הצליח. כשעזב את המשרד החברה בערב, השמש החורפית כבר שקעה. הוא נשם אוויר לח וקריר בחוץ, והחליט לצעוד עד הבית. אחרי חצי שעה של הליכה מהירה, כשהוא חוצה את כיכר מסריק, יונתן הוציא את הטלפון מהכיס להתקשר ליעלי. הוא האט קצת את קצב הליכתו, ומישהו שהלך אחריו, והוא לא שם לב לנוכחותו, כי היה שקוע עמוק במחשבותיו על יעלי, לא הספיק לבלום והתנגש בו קלות. הטלפון נשמט מידיו, נפל ארצה והתנפץ.
עדיין בהלם, יונתן הרים את עיניו לעבר האדם שהתנגש בו.
היא עמדה שם וחייכה אליו