ארמון של צום ושתיקה

אסארה הייתה יוצאת להרים מדי חודש. היא הייתה מתבודדת, צמה, עושה מדיטציה ומתחברת עם האני העליון שלה, או לפחות כך נהגה לומר לי. אני הייתי היחידה שהתלוותה אליה למסע. הייתי קמה לפנות בוקר ומעמיסה חמור עם מזון, נאדי מים ומצעים לשינה. 

"צריך מספיק אוכל ומים." היא הייתה אומרת לי במבטה העדין. אבל משום מה, תמיד יצא שאני הייתי היחידה שאכלה. פעם אחת שאלתי אותה מדוע היא לא אוכלת. אסארה ענתה לי שהנפש שלה לא תדבר אליה אם היא לא תהיה ממש רעבה.

לא הבנתי אז על איזה מין רעב היא דיברה. אבל ככל שהזמן עבר, האמנתי יותר ויותר שהיא לא דיברה על רעב גופני. טוב, לפחות לא רק על רעב גופני. הרעב היה צריך להיות גם נפשי, הבנתי. ניסיתי באחד המסעות לצום אתה. התיישבתי על ידה בישיבת לוטוס וחיכיתי שהנפש תהיה מספיק נואשת בשביל לדבר אליי. לבסוף, אני זאת שנעשתה נואשת. נשאתי מבט אל אסארה שלא זזה ממקומה. שיערה השחור התנפנף על פניה השחומים ושרוולי חולצתה הרחבה התמסרו אל הרוח היבשה, החמה בזמן שידיה נחו בשלווה על יריכיה. 

ככה היא הייתה יושבת במשך שלושה ימים. ביום נטועה באדמה כמו פרח ססגוני ובלילה לאחר שהייתה שותה חצי נאד מים, הייתה ישנה על האדמה הגרגירית הקשה. לאחר כמה דקות שצפיתי בה בדממה, התייאשתי והצעתי לעצמי מיטה מאולתרת עם הבדים שהבאתי ברוב חכמתי מהארמון. ולאחר שלושת ימי הבידוד, כשהיינו חוזרות מהמסע, היו מקבלים את פנינו בשער הארמון תושבים מכל רחבי פורקג'יסטן. ההמון הצבעוני והמגוון התקבץ ונדחק כדי להתגנב דרך הגדר ולעקוף את השומרים שעמדו בצדדים. צעקות שמחה ובכי נשמעו מכל עבר, כמו הלוויה או חתונה של בן מלוכה. 

אני הייתי מושכת ברצועה את החמור ואת הציוד, והמלכה אסארה ברגליים יחפות ובגב זקוף הייתה צועדת לפניי ומדי פעם עוצרת לנשוק על ראשו של אחד מהתושבים שהיה דומע בבכי בתגובה ואומרת בקול רם שכולם ישמעו: "אני אתפלל עליכם! על כולכם!"

אבל זה היה בחוץ באור השמש, באוויר של ההרים הצלול שניקה את הנשמה. בארמון העניינים התנהלו אחרת לגמרי.

"אסארה, לעזאזל איתך!" המלך שהיו לו קול של סנאי היה צורח בכל הארמון. "אסארה!"  הוא היה משליך בזעם אגרטלים ופסלים שהיו שייכים להוריה של אסארה. קולות הריסוק והניפוץ התנגבו לאוזנינו דרך הדלתות הכבדות כמו צינת הלילה. פניה של אסארה היו נעצבים מכל העניין. הוריה, היו סוחרים מכובדים ונתנו את הממון לביתם כנדוניה. ואילו עכשיו הכל נזרק לפח, או ליתר דיוק, נופץ על ידי המלך. 

ועדיין היא הצליחה לומר לי באיפוק של ברזל: "הישארי במקום. הוא עוד מעט יירגע." ניסיתי לאמוד את מבטה, אבל לא נראה שהיא העמידה פנים. היא באמת ובתמים הייתה שלווה, על אף שידעה מה עומד לקרות...

המלך, לאחר שכבר לא מצא עוד פסלים או אגרטלים לחרב היה מתפרץ לחדר כמו סערה ומבקש מאשתו הסברים. אסארה סירבה לדבר. היא נטלה על עצמה את נדר השתיקה למשך שבוע שלם מדי חודש. ואז המלך, שהאמין שלמלך אסור להרים יד על אשתו, היה מסתפק בכך שהיה נועל אותה בחדרה. ואז הוא היה קורא לי אליו מדי יום ושולח אותי עם מגש עמוס במאכלים, כאילו מתוך עצבים או דאגה, לחדרה של המלכה: מרק קובה עם ירקות שורש, מקלובה עם אורז צהוב ובשר טלה ובקלאווה מצופה בסירופ סוכר. 

"היא לבסוף תזיק לעצמה." הוא אמר לי פעם בעודו מתרוצץ בחדרו בדאגה. מדי פעם חבט בקיר או בעט בחפץ מסכן שנח על הרצפה. "היא כבר ירדה כל כך הרבה במשקל, שהיא עוד מעט תיעלם. תגידי לה שלא תעשה את זה בשבילי," הוא היישיר אליי מבט וראיתי את התסכול, את חוסר האונים בעיניו החומות החולניות. "בשביל הממלכה. הממלכה זקוקה לה."

אסארה סירבה לאוכל בחיוך מנומס וכשסיפרתי לה על דבר המלך, היא קיבלה את המסר בשתיקה ובהנהון קודר, ואז שקעה במדיטציה שנמשכה שלוש שעות שלמות.

לאחר מכן, הייתי מבצעת את השליחות הרגילה שנבצר מהמלכה שבהסגר לעשות. הייתי לוקחת מהמטבח שק מלא בכיכרות לחם ויוצאת כל יום לשכונה אחרת לחלק לעוברים והשבים.  המלך, שידע על העניין, פעם אחת תפס אותי בזרועי ואמר לי: "תמסרי לה תודה."

מסרתי לה. היא שתקה.

ככה הארמון התנהל במשך שנים. 

כמו שהשמש והירח קבעו את מהלך העניינים לעולם כולו, כך היו הצומות של המלכה מכריעים את הלך הרוח בארמון. הארמון כולו היה כאילו שובק חיים כשצמה, ואז חוזר לתחייה יחד עם צלילי קול הפעמונים של המלכה שמילא את הארמון באור ובאנרגיה מחודשת. במוחי התרוצצו אלף ואחת שאלות על אורח החיים המוזר של המלכה. מדוע היא צמה כל כך הרבה אפילו שזה מזיק לה לגוף? מתי התחילה? איך היא מצליחה להתמיד בסביבה שבה אף אחד לא תומך בה?

הייתי עוזרת פשוטה. לא העזתי לשאול. מה גם שהמלך ניסה כל כך הרבה פעמים שזה היה חסר טעם.

"אסארה, מלכתי, אהובתי, בבקשה תגידי לי." הוא נפל על ברכיו ונשק לרגליה. "מדוע הצומות? מה זה מעניק לך? האם אינך רואה כמה את חלשה? כמה את חסרה לי? לממלכה?"

אבל למרות דבריו ההגיוניים, התוצאה הייתה הפוכה. ההתנהלות המוזרה של המלכה דווקא חיזקה את אווירת המסתורין והכבוד שאפפה אותה והיו אפילו שהעניקו לה כוחות קסומים למיניהם. אני כמובן ידעתי שהם לא הגזימו. אני ראיתי אותה שורדת בהרבה צומות בהרים. ידעתי שיש בתוכה קסם בלתי מוסבר.

אבל המלך היה אדם מעשי והוא דרש תשובה. 

אסארה כמובן לא ענתה. במקום זאת, היא חייכה אליו ברכות, הרימה אותו מהרצפה, נשקה לו על הלחי והלכה. 

המלך התעצבן כל כך על החוצפה, וכבר באותו היום פנה אל גדיר, סוחר הזוי וחובב מוזרויות וקנה ממנו שרשרת שיני ארנבת מצופים בזהב, עגילים מעצמות מרשרשות של טווס וטבעת מתכת עם גלגל עין של יענה. הוא הכריח את המלכה לענוד כל יום תכשיט אחר למשך חודש. אסארה הביטה בו בעיניים עצובות, אבל קיימה את מצוותו. 

המלך שציפה לכעס, או לבכי או למעשה לכל תגובה מלבד אדישות,  יצא עצוב אפילו יותר משהגיע, שכן המלכה אפילו לא החליפה אתו מילה. ועדיין, גבו היה טיפה יותר זקוף. הוא קיווה שזה תחילתו של שינוי מבורך. אולם הארמון המשיך לחוג סביב הצום והשתיקה.

שנים אחרי שעזבתי את הארמון, התחתנתי עם חקלאי פשוט שהכרתי דרך מכרים של ההורים ושאהבתי בכל לבי. אבל הרגשתי מסיבה לא ברורה שאני הולכת ונעלמת. היו לי ילדים שאהבתי ובעל תומך ומבין ואפילו פתחתי חנות בשוק שהרוויחה לא רע. ובכל זאת - חשתי ריקנות עמוקה מבפנים, כאילו הנפש שלי דועכת כמו להבה של נר עם הרוח, או כמו ציור שעברו עליו השנים. 

ואז נזכרתי בצומות של המלכה ובעושר (והאושר) הנפשי שלה. 

עשיתי על עצמי ניסיון.

התחלתי לשתוק מדי פעם לכמה שעות וצמתי יום אחד מדי שלושה שבועות.  זה היה קשה ובהתחלה לא הצלחתי להתנער מהתחושה של חוסר התכליתיות. נדמה שהייתה דבוקה בי מבפנים כמו שמן בסיר.  אולם יום אחד, אחרי תקופה של שנה, בעלי הפתיע אותי בשוק בהפסקת הצהריים. הלכנו לאכול במסעדה, וכשקמנו מהשולחן הוא הביט בי באושר ואמר: "את הרבה יותר חיונית בתקופה האחרונה, את יודעת? יותר שמחה, יותר את." 

חייכתי בלבי בשובבות של ילדה קטנה. תודה לך, אסארה, לחשתי לה חרש.