אמי לימדה אותי לשקר

אמי לימדה אותי לשקר. 

אלה לא היו שקרים גדולים, מהותיים. היא מעולם לא בגדה באבא שלי. לא גנבה חולצה מחנות. וגם לא הסתירה עבר של שלדים בארון. היא שיקרה שקרים קטנים, יומיומיים, שהפכו את המציאות שלה לקלה יותר.

סיר חמין שאבא בישל לשישי כי "הילדות ממש ביקשו את החמין שלך השבוע". ביקור אצל הדודה כי "היא חולה". ללכת לישון מוקדם כי "המורה התקשרה שאת לא מרוכזת בשיעור".

ואני גדלתי בתוך מארג השקרים הקסום הזה. רדפתי אחר הקצוות הפרומים של בדיית סיר החמין ושאבתי אותם לתוכי. למדתי.

הפעם הראשונה שניסיתי את יכולתי הייתה על המורה. הצצתי לצדדים, נשמתי עמוקות והגשתי את פתק המחלה החתום בידי.

"את מרגישה טוב?" היא שאלה בהיסח הדעת. שתקתי והנהנתי נמרצות. "יופי, תפסי את מקומך" היא שילחה אותי ואני נסוגתי לאחור, מתאפקת שלא לרוץ. שיקרתי והצלחתי. התפתחתי.

הנסיונות הבאים התמקדו באבי. אבי ששמר עלינו כל רביעי אחר הצהריים. "כבר חפפתי אתמול", "לא היו שיעורי בית", "זה הממתק הראשון שלי". תרגולים קטנים ובלתי מזיקים שעיקמו את המציאות לטובתי ואפשרו לי להתאמן על המיומנות החדשה. 

לאחר תקופה, מעודדת מהצלחותי הקודמות, בחרתי להעלות את הרף. לא הייתי מוכנה להתמודד עם אימי. כישוריה בתחום היו גדולים ממידותיי. הפניתי את תשומת ליבי אל אחותי.

"את בכלל מאומצת" זרקתי עליה שבת חורפית אחת בה עבדנו על פאזל בסלון. 

היא אספה את כל החלקים הכחולים לצידה, דוגרת מעליהם ואינה מתקדמת.

"את מאומצת" היא זרקה חזרה, מנסה לקלוע חץ אל מטרה שאני ציירתי.

"נכון, גם אני" השבתי.

"את מתכוונת לזה?" היא שאלה, בוהה בי בהפתעה מהולה בחשש.

"למה את חושבת שאת מתולתלת?" המשכתי בפנים חתומות.

היא השתתקה. הביטה באוסף הפאזל הכחול ושאלה בלחש: "אמא יודעת?"

"אמא יודעת הכל" עניתי את האמת.

המשכנו במשחק.

כעבור יומיים, צפונות עמוק בין השמיכות, ביקשתי מאחותי כוס מים.

"אני אקח אותך להכיר את האמא האמיתית שלנו" הבטחתי. היא מיהרה לקום ואני גיליתי את האוצר הטמון במילותיי.

"מותר לך לדרוך רק על הקוים" הוריתי לה בדרך אל בית-הספר.

"מתי נלך לראות את האמא שלנו?" היא שאלה, מתאמצת.

"כשתהיי מוכנה" עניתי בעמימות.

"אני אתכונן ממש חזק, מבטיחה" היא ענתה ורצה אל הכיתה, ממשיכה לדרוך רק על הקוים. 

בשבת שאחרי החליטה אמי כי היום נאה לסיבוב בפארק. היא הפקיעה סלסלה ממעמקי הארון, הכינה כריכים וארזה גם שמיכה נאה. אמא אווזה, פוסעת בפסיעות גדולות ושתי הגוזלות מדדות מאחוריה - יצאנו לטיול.

"למה אבא לא בא?" שאלתי.

"הוא נח " השיבה. 

"למה?" הקשתה אחותי. 

"כי הוא עייף." ענתה אמא. 

"למה?" היא המשיכה "הוא חולה?"

"אלוהים." אמא הסתובבה אליה בחדות "למה, למה. הכל את צריכה להבין? ולמה את הולכת מוזר?"

"אני לא הולכת מוזר ואת בכלל לא האמא האמיתית שלי" צעקה אחותי ורצה קדימה בצעדיה העקומים.

"למה היא מתכוונת?" שאלה אמא בחשדנות. מניחה עלי בשאלתה את כובד האחריות של אחות בכורה.

לחיי האדימו. שפתיי רעדו. הגיעה העת לנסות את כוחי מול הענקית.

"אני לא יודעת." עניתי בקול רם. מבטאת כל הברה.

"טוב" היא פטרה אותי והמשיכה. 

פלטתי אנחה. האם נצחתי? האם צלחתי את האתגר?

פרשנו את השמיכה על הדשא. אמי חיבקה את אחותי והושיבה אותה על ברכיה. "סליחה שלא הייתי סבלנית אהובה" נשקה לה. אחר כך הביטה בי, קרצה ולחשה "קשה להיות סבלנית אל ילדה מאומצת".