מנגינת החליל

אני שומע מנגינת החליל מבעד לחלון. זקן אחד מנגן בבית ממול. הוא מתחיל מאוחר, בדרך כלל אחרי 9 בערב. כאשר עברנו לרחובות, לפני 8 חודשים שמעתי אותו בפעם הראשונה. יום אחד, משוטט עם הכלב ברחוב שלנו, ראיתי אותו. הוא עמד ליד החלון הפונה לרחוב, בקומה שנייה, איש בשנות השישים אולי שבעים שלו, גופיה לבנה, שיער עפור ודליל, בקושי ראיתיהו באפלת חדרו. המנגינה שלו לא ברורה, אפשר להבחין רק בקטע כאן, צליל עמום שם ופתאום סולם כמעט שלם. הכל טובע ברעש הלבן של הרחוב. רכבים שבאים ויורדים במורד הרחוב, קוטעים את המנגינה….

מה קוטעים?! אני שומע את אהובי שעטה במעבר בין חדר השינה שלנו לחדר העבודה הקטן שלי. צעדיה כבדות ומהירות מאוד. כפות רגליה היחפות נשמעות כמו מכות של פטיש חמש קילו, עטוף שמיכת חורף, על אדמת תרשים של המדבר. אבל איפה הייתי יכול לשמוע דבר כזה, לעזאזל? היא קוראת לי בקול מבוהל, תוך כדי הריצה. הלב שלי נופל, הנשיפה נתקעת בגרון. ״מה קרה?! משהו עם הילד?״ - קופץ לי בראש בשבריר השנייה, שאני קם מהכיסא ופותח את הדלת של החדר לפניה. ״בוא מהר - יש משהו במיטה שלנו!״  הלב עוד לא חזר לקצבו הרגיל, אבל אני כבר כמעט בטוח את מי אני הולך לפגוש שם. מדליק את האור. הקטן מסתכל עלי במבט מופתע מהמיטה הקטנה שלו. המהומה שיצרנו העירה אותו הרגע. 

האורח יושב על הסדין המקומט באמצע המיטה - מקק חום גדול ודוחה. בטח קפץ בין התריסים של חלון פתוח למחצה, אחרי שטיפס על עץ הג׳קרנדה, שצמח ליד החלון. אני מסתכל מסביבי, מחפש כלי מלחמה. מחייך לאישה, וזורק לה משהו לא מצחיק. צוחק. אין נעלי בית בחדר, בקיץ אנחנו הולכים יחפים בבית, כך יותר נעים. אני רץ לחדר הסמוך, שם שמתי את ערימת הנעלים שלה, שפיניתי היום מהסלון, כששטפתי אותו. תופס את הראשון, נעל בית ורודה. מהר חזרה לחדר שינה, שהבן זונה לא יספיק לברוח, לך תחפש אותו אחרי זה במיטה, בחדר, בבית.

״נכנס מתחת לסדין״ - היא אומרת לי. אני מזיז את הבד בזהירות, מקק מנסה לברוח, אין לו סיכוי. מאלומה אדירה אני מנחית עליו, עוד אחד של פטיש חמש קילו, גורר את הגופה על הרצפה עם קצה של הנעל. עוד מכה, אחרונה לוודא את ההריגה. יוצא למטבח ומביא חתיכת נייר לבן, אוסף את השאריות, וקובר אותם בפח זבל. חוזר להרגיע את האישה, היא את הילד. הכי טוב כך, שירגיעו אחד את השניה. אני בחזרה לשולחן הכתיבה. 

הזקן כבר סיים לנגן להיום...