הסתנכרנות

כבר שנתיים מאז שאיבד את אהובתו. כשאנשים שואלים אותו מה קרה לה, הוא מושך בכתפיו ומביט לשמיים. הם אומרים: שלא תדע עוד צער, אבל האמת היא, שצער זה כל מה שהוא יודע מאז. הוא מעדיף להגיד שאיבד אותה, כי זה מה שקרה, כשיום אחד לקחה את כל הדברים שלה והלכה ומאז לא ענתה לו לשיחות או להודעות, ואבדה לו אי שם בעולם.
והעולם הזה, הוא מקום שאף פעם לא הבין, אולי בגלל זה הלכה? יותר מדיי צפיפות, כולם מדברים, אבל אף אחד לא מקשיב, כולם ממהרים, אבל אף אחד לא מגיע.
עם הזמן, מאז שהלכה, הכל נראה לו מלוכלך פתאום. בעיקר האנשים שלא ידע איפה היו ואת מי פגשו. ולמה תמיד כשפוגשים בנאדם שמכירים, הוא לוחץ את היד וכאילו שזה לא מספיק, גם שולח טפיחה לכתף, בחברות. אח"כ היה מתהלך ככה, מרגיש את המקום שננגע כאילו בוער ואת היד שלחצה את ידו של אדם זר, כאילו מרוחה בשמן. עד שהגיע הביתה ושטף וקרצף וכיבס וניקה, מדמיין את כל החיידקים מתים, עד שהידיים שלו מאדימות ונראה שהן מתחילות להשיל את העור.
בלילות הוא חושב עליה. גם בימים. אנשים אמרו לו: "שחרר" ו"תמשיך בחיים" והוא לא יכול היה לשמוע את זה יותר, כי אם הם לא מבינים שלשחרר זה להפסיק לחיות, אז אולי עדיף לא לדבר איתם בכלל. גם לא עם החבר היחיד שהיה לו, מגיל עשר, גם לא עם הוריו.
הסתגר בביתו. שם מצא נחמה בטלוויזיה וברדיו. הדברים שאמרו היו מכוונים אליו, הוא התווכח איתם וצחק איתם, רקם איתם תכניות וכעס כשהפרו הבטחות.
אמרו עליו שהוא משוגע. הוא ידע שהוא לא. אבל המשקולת שסחב בחזה הפכה לכ"כ כבדה, עד שיום אחד הלך לבקש עזרה.
ד"ר שכטר הקשיבה ובסוף רשמה לו תרופה. הוא ביקש להיפגש בסקייפ, כי לא פשוט לו לצאת מהבית ולשבת בכיסא שישבו בו הרבה יותר מדיי ישבנים לפניו. אבל היא חייכה (וזו הייתה הפעם היחידה שחייכה) ואמרה לו: זה טוב לך. תיקח את התרופה והמצב ישתפר. זה עזר קצת, אז הוא המשיך ללכת אליה ולעשות מה שביקשה, די מהר הבין, שכדאי לו להפסיק לספר שכל מה שקורה בעולם, קורה בגללו.
כבר חצי שנה שהמשקולת קצת פחות כבדה, אבל עושה רושם שהפכה לאיבר מגופו ושהיא לא תתמוסס לעולם.
הוא הביא כלבה. קרא לה אוולין. ד"ר שכטר חשבה שזה סימן טוב. היא הוציאה אותו שלוש פעמים ביום, הכלבה. ליקקה את פניו בבוקר, הזיזה אותו עם חוטם רטוב בערב, כשנרדם מחוסר מעש על הספה. כשהתחילה לרוץ מהר מדיי קרא אחריה : אוולין אל תלכי! וזה הצחיק אותו קצת.
ואז זה קרה.
בטלוויזיה דיברו על מחלה, על לכלוך שפשה, על אנשים מדבקים, על מסכות וכפפות. כשהתקשר להגיד לד"ר שכטר שהתרופות כבר לא עובדות, היא הציעה שמעכשיו הם יפגשו בסקייפ, כי לא מומלץ לצאת מהבית. הוא ניתק את השיחה ובהה עוד דקות ארוכות במסך, שסיפר לו שהשיחה הזאת באמת קרתה. 
הוא יוצא לטיול עם אוולין, והרחובות ריקים. כשפוגש אדם שהוא מכיר, הם מהנהנים מרחוק וממשיכים ללכת, איש איש לדרכו.
והוא הרי תמיד ידע, שיש משאלות שנועדו להתגשם. ואולי בסוף, גם היא תחזור.