הדבר האמיתי

עוד ערב שישי דועך לאיטו, אני מול הטלוויזיה נרקבת. הבדידות הזאת מכרסמת בי עצם אחר עצם עד שלא נותר מה ללעוס. מאז שאני לבד אני בעיקר מתגעגעת לחיבוקים. עוטפים כאלה, מחממים, שסוגרים עליי כמו שמחזיקים ילד שמתפרע. הכל בי צועק ונקרע עד שבא חיבוק שמדביק את כל השטויות שלי בחזרה כך שהן לא יכולות להיזרק לכל כיוון.

בחצות עוד לא הצלחתי להירדם אז נכנסתי לחדר היצירה והתחלתי לתפור ולהכין. בהתחלה לא הבנתי מה אני מכינה ולאט ולאט זה תפס צורה- חיבוקית. סיימתי לתפור ידיים מחבקות סגולות מלאות בצמר גפן באמצע הלילה. חיזקתי את התפרים אחרי שהוספתי עוד קצת מילוי שיהיה יציב והסתכלתי על הדבר הזה שיצרתי. תהיתי איפה יהיה לי מקום בשבילו. מסתבר שלו היה מקום בשבילי. הזזתי את הידיים כדי להיכנס ונשאבתי פנימה לתוך בד נעים ומרגיע שחיבק את כל הגוף שלי בלי לאפשר לי לזוז. לאט לאט הנשימה שלי נרגעה ונרדמתי בתוך החיבוקית.

בלילה למחרת שוב לא נרדמתי והכנתי עוד חיבוקית בצבע ירוק הפעם. כל לילה שלא הצלחתי לישון הכנתי עוד ועוד חיבוקיות מכל הבדים שהיו לי בחדר והתחלתי למסור אותם לאנשים. במודעה היה כתוב: 'חיבוקיות למסירה ללא עלות עבור אנשים בודדים'. חשבתי שכולם יתביישו ואף אחד לא יגיע אבל טעיתי ובאו עשרות אנשים כבר בשבוע הראשון. התחלתי לתפור גם במהלך היום וזה כל מה שעשיתי בעצם.

לאט לאט הרשתות התחילו להתמלא באנשים מצולמים עם החיבוקית כשהם מחייכים ואפליקציות ההיכרויות החלו להתרוקן. אף אחד כבר לא הרגיש צורך בזוגיות כשיש את החיבוקית. כל פעם שעלתה תחושת בדידות אז אנשים היו נכנסים לתוך החיבוקית ונעלמים בתוכה עד ששכחו את הבדידות שבחוץ.

אני התפטרתי מהעבודה והתחלתי למכור חיבוקיות לכל מי שהיה צריך במחיר סימלי לשם שמירת השפיות. אבל נראה היה שכולנו נכנסים לעולם לא שפוי לאט לאט. השיא היה שמישהו רצה חיבוקית ולא נשארו לי בדים אז הוא הלך לאשפז את עצמו. הוא לא היה מסוגל לחשוב על לעבור עוד לילה לבד.

יום אחד החלטתי לארגן מסיבת חיבוקיות ונרשמו כמה אלפים. זה היה מדהים. כולנו רקדנו לצד החיבוקיות האישיות שלנו ובצד הייתה עמדה למכירת חיבוקיות נוספות למי שאין לו. בחצות בדיוק נכנסה אישה גבוהה וחייכנית ללא חיבוקית. היא הסתכלה על כולנו כאילו אנחנו משוגעים והחזיקה מספריים ביד. האישה הזאת עברה בשקט בין כל החיבוקיות וגזרה אותן כך שכל הצמר גפן נפל והתפזר. לאט לאט הבנו שיש פה רוצחת חיבוקיות וכל אחד ניסה להגן על החיבוקית שלו אבל לא הצלחנו. האישה הגיעה אליי ואמרה לי שניסיתי לעשות טוב אבל הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. היא גזרה את החיבוקית שלי מהלב והלכה.

אף אחד לא העז לעצור אותה. היא יצאה מהמועדון והיה שקט צורם. אחרי כמה דקות שבהם אף אחד לא דיבר אני לקחתי את שאריות החיבוקית שלי והלכתי הביתה. מסתבר שאחריי כולם לקחו את שאריות החיבוקית והלכו גם הם הביתה. 

בימים שאחרי זה העולם עצר מלכת. כמו חופשה ללא תשלום עבור כל המשק, אף אחד לא עבד, לא קנה, לא הסתובב, לא דיבר, לא כתב ברשתות כלום.

אני כתבתי בסופו של דבר בעמוד הרשמי של העסק שאני לא מתכוונת להכין יותר חיבוקיות ושאני מחפשת את הדבר האמיתי עכשיו.

נכתב על-ידי
לוטם בוקס
הדף נקרא 29 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי