לאה

לאה׳לה נולדה כבת יחידה בבית שהלכו בו על קצות אצבעות, נזהרו לא לשבור ביצים תחת משא כפות הרגלים ודיברו בנימוס אחד לשני. במשך השנים חשה לאלה׳לה את כובד שמה ולעיתים חשבה שהלאות הכרונית שלה, פשוט נובעת מהשם אותו נתנו לה הוריה. לילדות אחרות בגילה קראו שירה או תמר, או נעמי ואפילו גלית והיא לאה. גננות חמורות סבר הקפידו להגות את שמה עם קמץ צעקני תחת האלף בשמה ותמיד כשפנו אליה נשמע שהן מאשימות אותה בדבר מה.
בבית הספר לאחר שרכשה חברים ואמונן של כמה מורות שינה שמה את פניו והפך לרך ועדכני, קראו לה לולי, וזה היה בסדר מבחינתה, הגם שבסתר ליבה לולי נשמע חמוד מדי, ילדותי מדי אבל פחות מעייף מהשם המקורי.
מי שהתעקש על מתן השם לאה ללולי, היה סבה שהיה ניצול שואה יחיד ממשפחתו, צלקת ענקית בוצעת את פניו לשניים, צד אחד מביט במבט קודר והשני חסר העין, מאשים תדיר את המתבונן בו.
עד יום מותו, באופן ברור למדי, סחב בנפשו את כובד הפרידה מאימו, מאחותו הגדולה ומבטנה ההריונית,משני ילדיה הקטנים העומדים משני צידיה ממררים בבכי ומאביו שבשל צליעתו, נשאר איתן ולא הועבר לצד של הגברים. פרידת החטף שהגדירה מחדש את המושג זמן על כל המשתמע מכך. כשנולדה לאה התעקש עם בנו, שבתו תיקרא על שם אימו ואף הקפיד והלך עימו למשרד הפנים כדי לוודא שהשם לאה נרשם בתעודת הלידה ובתעודת הזהות.
לאחר שיצאו ממשרד הפנים ראה אביה של לאה את עינו האחת של אביו מחייכת ועינו החסרה מביטה בקורת רוח אל הרחוב.
בילדותה, לאה היתה מבקרת את סבה והם היו הולכים ביחד לקנות גלידה. הוא היה אוחז בידה הקטנה, ידו יד איכר עוטפת אותה, משרה בטחון, עת הוא הולך והיא מדלגת מקפצת לצידו. כשהיו חוזרים לדירתו, ריח של תה ותרופות ומרק ודג מלוח היה שם תמיד, עט על נחיריה ומשכיח את העליצות שהיתה בה קודם. שעון שהיה תלוי על קיר המטבח היה מתקתק רעש מונוטוני, אך בדרכו שלו הכניס חיוניות לבית. במבט לאחור לאה לא יכולה להגיד אם אהבה את הביקורים האלה אצל סבה או לא.
כשלאה היתה ללולי ולמדה כבר בתיכון, סבה הלך לישון אחר צהרים אחד ולא קם יותר.
לא בשעה שש על מנת להתיישב מול הטלויזיה ולגמוע את חדשות היום , ולא בשעה שמונה בכדי להניח לחתולי השכונה שאריות של עצמות עוף מכורסמות בחניה האחורית של הבניין ואפילו לא למחרת בחמש בבוקר כשציפורי השכונה מנהלות שיחות ערניות על עץ האזדרכת שמול חלון חדר השינה שלו. סבה של לולי בחר לעזוב את העולם בשנתו שהיתה תמיד מסוייטת ״אבל לפחות הוא לא סבל״ אמרו מעט השכנים שבאו ללויה הצוננת.
דרשות והספדים לא נישאו שם, אביה של לולי איבד מזמן את אימו עוד כשהיה נער ואביו שימש לו אם ואב כמיטב יכלתו. הוא אמר קדיש באותיות ומילים שבורות וחש באמת יתום כשהאדמה נגרפה אל תוך הקבר , צונחת ברעם עמום על הגוף המצונף בתכריכים.
לולי רק חכתה שהאירוע יסתיים,כאילו מדובר בלוויה של אדם זר שהוריה הכריחו אותה להשתתף בה כנגד רצונה. היו לה תכניות לאותו היום ובחוסר סבלנות היא חשה שמשהו בתכניות האלה ישתבש בשל הלוויה והצורך בשבעה והישיבה המעיקה בביתו של סבה בציפיה למנחמים המעטים שיגיעו.
לאחר שעברו שבעה ואף חודש ימים, בקשה רשות מהוריה לצאת בערב שישי, כי כבר לא יכלה לשאת את המועקה של אביה, השקט של אמה ובדידותה שלה בתוך האלם הסואן שבביתה. הוריה ברגע של חסד נתנו הסכמתם, כל אחד מהם, נפשו הכלואה מתאווה אף היא לצאת, לרקוד, לשיר לצחוק ואפילו לשתות לשכרה ולעשן. מכונסים בכלאם שחררו את ציפור הדרור שהיא בתם אל חגיגות הלילה.

ולולי חגגה. מרגע שעמדה על דעתה ועל היותה נערה יפה ומושכת, פותתה ופיתתה נערים וגברים, מחפשת אצלם עונג לרגע, תשומת לב, מחמאות,אבא, אח, כל מה שיכלו לתת לה.חופשיה מכבלי מחשבה, ממבטים לעתיד, אוטמת אוזניה לשמועות על הפקרותה,אך לא מצליחה להגמיע את הצימאון. מתאהבת לרגע, לא מצליחה להחליט אם זאת אהבה, נזרקת ככדור מאחד לשני. לעיתים חולמת חלומות עליה עצמה, אשה קטנה עם גבר גדול שיגונן עליה, שיעניק לה שלווה,ומאכזבת,ומתאכזבת, כשהמציאות הולכת לשביל בכיוון ההפוך מחלומותיה.
בדרך כלל לולי לא היתה אומללה. מכיוון שראתה אומללות בחייה הקצרים ידעה לברוח ממרה שחורה, אך כפועל יוצא מזה, הפכה לאדישה כלפי עצמה, בלי טיפה של ביקורת עצמית והתבוננות פנימית.

במועדון מוסיקה רועשת, חשוך, הקירות צבועים בשחור. המבלים גם הם לבושים בשחור, גם לולי לבושה חצאית קטנה שחורה וגופיית עור שחורה שרכשה פעם מייצרן בגדי עור, שהכין עבורה גופיה כזאת במיוחד.
היתה לו חנות בדיזינגוף סנטר ובאחד משיטוטיה חסרי התועלת בסנטר מצאה אותו. בחנות היו תלויים מעילי עור נהדרים, מכנסי עור שהיו קצת דוחים בעינה של לולי ועל פניו נראו שהיו ממש לא נוחים, במיוחד מהבחינה הפרקטית של ללבוש ולהסיר אותם, וכן חצאיות באורכים שונים. היה שם ז׳קט אדום שאם היה ללולי הכסף היתה בודאי רוכשת אותו, אך מכיוון שהיה לה סכום יחסית פעוט מכסף שהרוויחה כשעשתה בייביסיטר ומשיעורים פרטיים שנתנה, יכלה לרכוש רק את גופיית העור ״שבמבצע״. הגופיה שבמבצע היתה גדולה מדי ובחנות לא היתה אחרת. המוכר אמר ללולי המאוכזבת שהוא יכול לתפור עבורה במיוחד גופיה כזאת במידות שלה, הוא רק צריך לקחת מידות.
לולי הסכימה, האיש נעל את החנות מבפנים וניגש אל לולי שהמתינה בחדר המדידה מאחורי וילון, חזיה לבנה לגופה. האיש נכנס מחזיק בידו סרט מדידה מבד, נעמד קרוב אליה, מקיף את גופה הצעיר בסרט המדידה, בהתחלה מודד את המתניים, אחר כך מרפה מעט את הסרט ומרים אותו אל שדיה, מודד היקפם, אוסף את הסרט מודד את אורך גופה מן הכתף עד המותן, מגרונה לטבורה. לולי יכולה להריח הבל פה בריח פלאפל, זכר לארוחת הצהריים של האיש, הוא קצת מזיע ואצבעותיו קרות. הוא מסיים את המדידה ואומר לה, את יכולה להתלבש עכשיו, יש לי מה שצריך, ככה, כמו רופא שסיים בדיקה, הוא מסיט את הווילון ויוצא החוצה, משאיר את לולי לבד.

במועדון מכירים אותה. היא מחייכת מבעד לאיפור כבד, ומעשנת סיגריה שרק גורמת לה לבחילה נוראית, אבל ככה היא לא לבד, צעירים חולפים על ידה, חלקם בצעדי ריקוד, חלקם במבטי ניכור. היא מסיימת חצי סיגריה והולכת לרקוד. ברחבת הריקודים היא לולי המלכה, היא רוקדת ושרה יחד עם המוסיקה, היא רוקדת לבד עד שמישהו כבר יתקרב אליה, יגלוש לתוך המרחב האישי שלה וירקוד עמה.

זיו מביט בה מתוך הקיר שעליו הוא שעון. גם הוא לבוש שחור, שיערו המקורזל משוח בג׳ל ונראה רטוב. פניו כהים אך מופיעים כמו כתם בהיר על הקיר, רגלו האחת ישרה והשניה מקופלת אחורה, מקנה לו נקודת אחיזה. כבר כמה פעמים חשב לגשת אליה, אבל אולי נרתע, אולי חיכה לשעת כושר כציד היודע מתי טרפו מוכן להיצוד. לבסוף הוא ניתק מהקיר וקרב אליה, מתחיל לרקוד איתה. הוא לא כזה רקדן טוב, הוא יותר זז מצד לצד.
לא אכפת לה, גם ככה היא רוקדת לבד והוא, כדי לא לעמוד סתם לידה מזיז את עצמו. ופתאום היא מחייכת אליו, קורה הנס הזה, ומתחת לעירפול המסומם שלו צומח אומץ והוא מושיט יד ומחליק על ידה החשופה. אחר כך הם מתיישבים לשתות ומדברים קצת, אבל המוסיקה חזקה מדי ולא יכולה להתפתח שיחה של ממש. ומגיע הרגע שזיו אומר ללולי, ״רוצה שנברח מכאן?״ ולולי אומרת כן, ונותנת לו את כף היד הקטנה שלה והוא אוסף אותה בכף ידו החמה. הם יוצאים מהמועדון, חוצים את הכביש ויורדים אל הים. לולי כבר כלכך שתויה שלא אכפת לה חוסר הנוחות של לשבת על החול בחצאית שחורה קצרה. קיץ וחם והשעה מאוחרת והם לבד. הם מתנשקים נשיקות רטובות ולולי חושבת שהוא מנשק לא רע. מישיבה הם עוברים לתנוחה של גלגול על החול, לולי מסירה את תחתוניה וזיו נכנס בין רגליה ככובש, בוטש בה בעצמה ובכח. והיא חושבת, אף אחד לא זיין אותי ככה. אחר כך מתחיל לעלות אור, האיפור הכבד נמרח, תחתונים חזרו למקומם וחול דביק מכסה כל חלקה בגופה. מתרוממים משינה חטופה, הם קמים מהחול, תומכים אחד בשניה במחווה של חיבה. ״אני לוקחת מכאן מונית הביתה״ היא אומרת בפינוק ילדותי, הם מחזיקים ידיים ולאט לאט הידים נמשכות בכיוונים מנוגדים וניתקות. נהג המונית מביט בה בחמלה וגועל. ״לו היתה הבת שלי, הוא מהרהר, ואיזה הורה נותן לילדה שלו להסתובב ככה ״ , בינו לבין עצמו הוא שופט את הוריה של לולי לחומרה. אבל לולי לא שמה לב, כי עובדה ידועה היא ששמועות ומחשבות אחרים לגביה עוברים כרוחות לידה אך לא נוגעים בה.

שבת בבוקר והוריה המותשים מבדידותם נמים את שנתם. לולי נכנסת להתקלח, המים שוטפים את החול שדבק בה, את זיו שהיה בה, את האיפור המרוח, את עשן הסיגריות וריח האלכוהול.

אחר הצהרים היא מקיצה משינה שלא בזמנה, אור נעים של אחר הצהרים מרכך את קירות חדרה, ריח של שאריות ארוחת צהרים נכנס ויוצא מאפה. הוריה כבר אכלו ולא טרחו להעיר אותה. קמה ממיטתה, נכנסת לחדר האמבטיה ומרגישה כי היא מוטרדת ממשהו. מנסה להסיר את המחשבה הטורדנית, היא אפילו לא יודעת מה היא, רק חשה את חוסר המנוחה הנלווה למחשבה. רוחצת פנים, מצחצחת שינים, עוברת טקס פעולות שלאחר יקיצה כמו בכל יום, ובכל זאת אי שקט. אני אוכל קצת, היא חושבת לעצמה ואז ארגע.
אבל המחשבה הטרדנית שלולי לא יודעת את פשרה או כוונתה, מתנחלת בלבה ומלווה אותה מאותו הרגע, ימים כלילות, מדירה שנתה, מניידת את זכרונה ביום והיא מבולבלת וחסרת עיצה.
ומגיע שוב יום שישי ולולי יוצאת למועדון, רוקדת לבדה ואחר כך חוזרת הביתה לבד ברגל. בדרך מחשבתה מפסיקה להיות טורדנית, אלא מתבהרת ונעמדת מולה.
את מבינה לולי, זיו הבחור משבוע שעבר, הוא היה אחד יותר מדי. מה את עושה? את מחפשת אהבה במקום הלא נכון. אחד יותר מדי. פשוט תפסיקי. תפסיקי למרוח עצמך בשכבות של איפור, תפסיקי לחפש ולפתות גברים ונערים, את מחפשת במקום הלא נכון. כלכך מיותר. די.
ובפעם הראשונה לולי מקשיבה למחשבה שעלתה בה ברב קשב, בפעם הראשונה היא מסכימה עם עצמה, בפעם הראשונה היא מתבוננת בחייה הטועים והתוהים. היא לא משיבה למחשבה תשובה באותו הרגע, היא גם לא משנה דרכיה, לא מיד, אבל המחשבה, כבר יושבת בנפשה כמו מגדלור שמאיר לה בחושך את הדבר הנכון לעשות.

שנים חולפות,לאה׳לה עכשיו מיילדת בבית חולים קטן, היא נשואה לאמיר, גם הוא, חוזר בתשובה כמוה. היא נוגעת באושר של משפחות אחרות, משלימה עם רצון השם, מחכה לנס. חשוכי ילדים מתגוררים היא ובעלה בדירה קטנה בשכונה חרדית בירושלים. השקט בדירתם מזכיר קצת את השקט בדירת הוריה, אומללות אחרת אך שקט דומה.
היא מקבלת נשים הריוניות בביתה להדרכה פיזית ורוחנית לפני לידה, מדגימה על בובת תינוק, ועל דגם של רחם מפלסטיק איך התינוק עובר בתעלת הלידה. היא צופה באימה המציפה את הנשים העומדות ללדת, מלמדת אותן תרגילי נשימה בעת צירים, מעבירה יד על בטנן במקרה או שבכוונה, לפעמים חשה תינוק זע תחת מעטה הכרס התפוחה. היו ימים שבעלה והיא עוד ניסו להביא ילדים לעולם, עברו בדיקות כאלה ואחרות, טיפולים, מפחי נפש. עם כל מפח נפש גדלה האמונה שנס יגיע, בבדיקות האולטרסאונד הרופא היה מזמזם לעצמו בהיסח הדעת, פעם מבלי לשים לב שר מילים שהתחזקו לכדי הפזמון ״רירית ערירית, רירית ערירית״, ואם לא העצב שבדבר, אפשר להגיד שהיה בזה משהו מצחיק. וכך חלפו השנים והפריון ממנה והלאה ועתה מחכה שיעשה לה נס שרה אימנו ופסקה מלנסות בדרכי הרפואה שמציע לה בית החולים.
כמו בנערותה, היא סוגרת ליבה ונפשה לביקורת, לשאלות חודרניות ואפילו כופה על עצמה אדישות למראה עוללים צוהלים או בוכים בעגלותיהם, למראה נשים עם כרס הריונית ברחוב, למראה האושר הנשקף מפניהם של הורים באשר הם. מובן שמקצועה כמיילדת לא מקל עליה, והיא עדה יום יום לאושר המלבב שזוכות לו נשים אחרות בהבאת ילד לעולם, ״זה התיקון שלי, זה התיקון שלי״ היא ממלמלת לעצמה לפעמים אחרי לידה שהסתיימה ומראה האושר על פני היולדת, ובכי התינוק והאב השמח והסבים הנרגשים. היא מסיימת עבודתה, נכנסת לשרותים האטומים, מתיישבת על האסלה הסגורה,נושמת את האוויר המצחין והדחוס, ונאנחת, ״זה התיקון שלי, זה ״.

יש לה פייסבוק, היא שומרת על קשר עם חברות ילדות, כל אחת התגלגלו חייה למחוזות מפתיעים.
אף אחת לא חזתה מראש את חייה כמו שהם היום והן, סלחניות עם לולי חשוכת הילדים שפנתה לאלוהים ושמה בו כוחה ומבטחה. תוהות בינן לבין עצמן אם יש אהבה בינה לבין אמיר בעלה החוזר בתשובה ,שמצא אותה בשידוך על ידי הרב ניסים שלום הכהן, המשדך צדיקים והמאיר דרך לחילונים שנפשם כמהה להשם. היא מעריכה את אמיר ואסירת תודה על כך שלא עזבה ופנה למצוא אשה אחרת, שמוותר למענה על מצוות פרו ורבו, שניסה יחד אתה ונואש יחד איתה. בפייסבוק היא עוקבת אחרי גלגול חייהן של חברותיה. חלקן התגרשו, לרובן ככולן ילדים שעליהם גאוותן, כולן עדיין מנסות לקחת עוד קצת מהחיים, להיראות טוב, להיראות צעירות, לדבוק בנעורים, להציג אושר לרגע ואושר מזוייף. בפייסבוק מוכרחים להיות שמח, כי כולם רואים.

יום אחד היא מקבלת הודעה מגבר זר. הוא שואל אותה אם היא לולי ריקליס מתל אביב. שנים שהיא כבר לא לולי ריקליס מתל אביב, שנים שהיא לאה׳לה מירושלים מרחוב שירת הדס, מאחורי מלון המרכז, איפה שהחתונות של כל החרדים העניים מתקיימות, איפה שהיא ואמיר התחתנו,המקום שצלילי חתונה עולים ממנו בערבי שלישי וראשון, צלילים עליזים של שמחת עניים וריקודים לשמח את החתן והכלה.
היא עונה, שכן זאת היא ומיד מצטערת, שברור לכל שמדובר במישהו שמכיר אותה מעברה.
״אני זיו, זוכרת?״
מובן מאליו שהיא זוכרת ונדלקת בה להבה המאיימת לכלותה. זיו שאיתו באה ההכרה, זיו שהיה אחד יותר מדי.
״לא, לא זוכרת״ היא משיבה,נבוכה, משקרת לו.
הוא ממשיך לנסות לרענן את זכרונה, ״נפגשנו במועדון החתול השחור, היית לפני גיוס"
״מצטערת לאכזב אותך, לא זוכרת״ והיא מרגישה איך השקר מבעבע ומעלה את תחושת המיאוס מעצמה שהיתה לה אז והיא אפילו נבהלת קצת כי היא חושבת לעצמה, מה הוא רוצה ממני והיא מרגישה קצת עושה מעשה בגידה באמיר בעלה.
״מילא שאני לא זוכרת, איך אתה זוכר?״ באופן שאפילו מפתיע אותה עצמה היא לא מסיימת את השיחה, אלא נותנת לה להתפתח..

״לא משנה, אני זוכר אותך לטובה״
״אני מתנצל על הפלישה, הייתי חייב לברר שזאת את״ והוא ממשיך ומספר לה שהוא חי היום בירושלים.
והיא מחייכת אליו דרך המקלדת, ״שטויות, זה נחמד ומוזר קול מהעבר. גם אני ירושלמית.״
״תשמעי אני חייב לנתק, אם אשתי תראה שאני מתכתב עם אשה אחרת היא תתעצבן״ הוא מודיע לה לפתע,
ומתנתק. היא נשארת עם מועקה ומבוכה ותוהה מה אלוהים מנסה לרמוז לה כאן, כי לא יכול להיות שזה חסר משמעות, אולי היא עושה דבר לא נכון, אולי חטאה, אולי בגדה. והיא חושבת אולי לשנן את התיקון הכללי ואולי לצום. והתחושה הזאת של חשבון נפש מכה בה ומכה בה והיא מרגישה כי נקלעה לאולם ההוא של המועדון, שכתליו צבועים שחור ומערכת הסאונד איומה וכל אלה מסתחררים עכשיו בנפשה והיא מנסה לחשוב, למה עכשיו? כשחייה התקבעו על רבדים של אכזבות ועל מי מנוחות של צער וציפייה.
אמיר חוזר בערב הביתה ושלא כהרגלה היא ניגשת אליו ומחבקת אותו והוא מרגיש בר מזל ולו לרגע.
עוברים מספר ימים וזיו פונה אליה שוב. לאהלה מתעקשת בפניו שאינה זוכרת אותו. היא מנסה להרחיב את השקר של ״חוסר הזכרון״, היא שואלת אם היו להם חברים משותפים,או אם עכשיו יש להם. ״לא״, זיו אומר, ״הכרנו רק אז ואחרי שנפגשנו כבר לא נפגשנו״
״מצטערת, עברו הרבה שנים״
״אין על מה להצטער לולי, בכל מקרה היה סבבה. את יודעת, חזרתי בתשובה.״
״יש לך ילדים?״ היא שואלת ואבן קטנה צונחת אל באר עקרותה
״7 שיהיו בריאים״
״מה אתה אומר״, היא עונה בעליצות מעושה וכמנהג המקום מוסיפה, ״שהשם ישמור אותם״
״אני חייב להתוודות״, ולאהלה חשה בעוצמתו של סלע דמיוני מתגלגל לעומתה, ״השם שלך תמיד היה שמור עמי, בקושי הכרנו, זה היה עוד לילה שם במועדון, שם ישבנו גם שתינו ומצאנו את עצמינו על חוף הים... חחח הייתי ממש ילדון אז..״
״מביך״ היא אומרת לו בכנות, גלים של מבוכה וחרטה מתנפצים בה וים רגשות וכמיהה למשהו לא ברור מתנפץ בה.
״היינו ילדים אז״, הוא אומר לה ולוקח את תפקיד המבוגר האחראי, ״לא צריך לספר לך״..
״בסוף אני עוד אזכר״ היא עונה לו ובפנים היא חשה שהוא יודע שהיא זוכרת, אך נזהר בכבודה.
״לפעמים אני מביטה אחורה בשנים ומצטערת על דברים שעשיתי, אבל מה אני יכולה לעשות היום, לשנות את העבר? אי אפשר. היא אומרת לו ולעצמה ביחד, וקצת נבהלה מגילוי הלב שקפץ עליה.
״נכון, צודקת״.
היא מספרת לו שהיא מיילדת שחזרה בתשובה כמוהו ונשואה לצדיק,ומוסיפה ושואלת אותו על אשתו והוא מספר שהוא נשוי בפעם השניה, משום שאשתו הראשונה חולה במחלת נפש שהתדרדרה עם השנים עד שלא יכול היה לגור אתה בכפיפה אחת, והוא התגרש ממנה ונשא אשה אחרת תחתיה, ולולי לרגע חושבת, מה היה קורה לו היו משדכים אותה לו, והאם היה עוזב אותה בשל רחמה הסרבן.
הוא מספר לה שעזב את תל אביב ועזב את הצבא ובגיל 21 הגיע לירושלים אבוד ומסומם ואז חזר בתשובה, אבל משום מה, נפלאות דרכי השם, שמה תמיד התערסל בזכרונו.
״האמת שרציתי להגיד משהו אבל קצת לא נעים״
״טוב, אז אולי מוטב שתימנע״
״לא משהו רע״
״אז מה קצת לא נעים ?״
״זה אינטימי, זה קשור אליך״
היא נאנחת, זעה באי נוחות בכסא, חורטת פסים דמיוניים על מפת השולחן
״זה גם מה שמסביר את הזכרון, היינו ילדים מלאי הורמונים, לא חשבנו מעבר לרגע קדימה,״ הוא מתאר את המצב כפי שהיה לאשורו, ״היה ברור לי שלא תזכרי״, היא נושמת באנחת רווחה קלה, לא בטוחה אם היא מאמינה לו, ״נפגשנו פעם אחת, פעם אחת שדיברנו ופעם אחת שעשינו את זה ואת היית הראשונה.״
לאלה׳לה כבר הבינה, הבינה לאן הוא חותר, ומבוכה עצומה מציפה אותה.
״קצת עצוב שאני לא זוכרת״ היא מתעקשת לדבוק בגרסתה, כאילו שאם אינה זוכרת, אז אולי זה לא קרה באמת?, היא מוסיפה וחוזרת על דבריה מתחילת שיחתם, ״עשיתי את השטויות שלי, אבל אני עכשיו נשואה באושר ובנאמנות ולכן זה מביך, לא יכולה לדמיין עצמי, אפילו בעבר עם גבר אחר״
״המבוכה מכפרת״ הוא עונה לה, ומוסיף כתלמיד חכם גם פשט קטן, ״עדיף להגיע לתובנה עמוקה כזאת אחרי החטא מאשר לחיות כל החיים בחסכים ושקרים לפני החטא. ושואל אם זה בכלל בגדר חטא מבחינת הדעת.
״לא חטא״, היא מנקה אותו ממעשה שעשה בה בתמימות, ״מבוכה בגלל האינטימיות, עם זר גמור.״
לכן, הוא אומר, ניתן תמיד לדון במצבים בדיעבד בלי באמת להביו בזמן אמת את המציאות. אולי רק בורא עולם יכול לראות את המציאות ולהיות מודע לה באותו הזמן,הוא מפרש את תחושותיה מאז והיום בחכמה.
״עבר נועד לחשבון נפש״ היא עונה והוא מוסיף שאשה כנראה בנויה אחרת.
״מצטער מעומק הלב שגרמתי לך אי נוחות״, והיא עונה בסלחנות, לא קרה שום דבר, הרווחנו שיחה.
ולאלהלה שמה לב שהיא חייבת כבר לצאת לעבודה למשמרת ערב והיא מבקשת סליחתו שהיא צריכה לסיים את השיחה.
ימים אחר כך היא עוד מחכה לשמוע ממנו, היא לא תפנה אליו בשום פנים ואופן, אחר כך הלהבה שנדלקה הופכת בה לרמץ קטן מהבהב עד שכבה כליל.

ובסוף הקיץ ההוא באחד מעשרת ימי תשובה, בשעת אחר הצהרים, עומדים לאלה׳לה ובעלה אמיר על חוף ימה של תל אביב, רגלי שניהם חשופות לליטוף הגלים, מכנסיו של אמיר מקופלים ברישול עד מתחת לברכיו החיוורות,שולי חצאיתה נרטבים, מתנפנפים ברוח הקלה. שניהם ממלמלים בכוונה רבה תפילת תשליך,״ מי אל כמוך...יכבוש עוונותינו.... ותשליך במצולות ים כל חטאתם... מן המצר קראתי ה׳ ענני במרחביה...״

 מנערים כיסים ,משליכים מחשבות טועות וכעסים ורצונות ואכזבות מהשנה החולפת, אל הים. אמיר מחבק את לאה׳לה, ״שנה טובה וגמר חתימה טובה אשתי היקרה״, הוא מביט בה בעינים זוהרות והיא מביטה בו באהבה ובחמלה. הוא אוחז בידה הקטנה, כף ידו גדולה ונעימה, והם צועדים בחזרה יחפים על החול הקריר למכונית הקטנה שתיקח אותם בחזרה הביתה לירושלים.