הממולאים של אבא

כוס אמק הצבא המזדיין הזה, יום שישי האחרון היינו אמורים לצאת הביתה אחרי שסגרנו שלושה שבועות. כבר היינו על אלף, מסדר יציאה, גילוח-צחצוח, הכל, ואיך שאנחנו באים לעלות לאוטובוסים הסמ"פ שלנו, עופר, אומר לנו: "חבר'ה, יש לי בשורה לא טובה. הקפיצו אותנו לעשות מחסומים למה יש בלגן עכשיו. אז קדימה, שבע דקות כולם על מדי ב' עומדים פה בחית מדוגמת, ברור?"

ברור, ברור.

מה אני אגיד לכם, כבר הרחתי את הממולאים של אבא. אין כמו הממולאים של אבא שלי בעולם. בדוק. פלפלים, קישואים, אפילו בצל. שלא תבינו, גם אמא שלי מבשלת משהו רמ"ג – יעני רמה גבוהה - אבל אבא שלי? אין דברים כאלה. טוב, זאת לא חוכמה כי היתה לו מסעדה אצלנו באזור תעשייה. נסגרה, כמו רוב המסעדות. אז עכשיו הוא יושב בבית ומבשל. מה עוד יש לו לעשות? 

קיצר, אני יכול לשכוח מהממולאים של אבא שלי עד הודעה חדשה.

עכשיו תראו, כשהתגייסתי לכפיר ידעתי שאני אצטרך לעשות מחסומים. מה, אח שלי שהיה בגולני לא עשה מחסומים? עשה כמו גדול. במקומות הכי מסריחים בשטחים. הפלוגה שלו אפילו עצרה פעם מחבל שהיה בדרך לפיגוע. 

אבל זה לא אותו דבר.

הקפיצו אותנו ביום שישי האחרון, עכשיו יום חמישי וזה אומר שכבר כמעט שבוע אנחנו ככה, שמונה-שמונה במחסום. זין רציני. לפחות יש קצת זמן לנוח בין לבין. 

בלילה יש עוצר מוחלט ככה שלא עוברות בכלל מכוניות. אבל ביום עוברות לא מעט ואנחנו צריכים לוודא שיש לכולם אישור. ומי שאין לו, מה אני אגיד לכם, השם ירחם.

אתמול למשל עצרנו מישהו שנסע בלי אישורים. גבר בן ארבעים, עם שני ילדים קטנים. הוצאנו אותם מהאוטו, עשינו עליו חיפוש גופני לפי הנוהל, האמת זה היה לא נעים כי הילדים לא הפסיקו לבכות. פירקנו לו את המכונית ולא מצאנו שום דבר חשוד. אפילו מתחת לריפודים בדקנו. אבל מה לעשות, הוא נסע בלי אישור, חייבים לעצור אותו, אין פה בכלל שיקול דעת. והבנאדם מתחיל לצעוק עלינו ולקלל. והילדים שלו צורחים. באמת לא נעים. 

בסוף המפקד שלי, דוד, נמאס לו לשמוע את הבנאדם הזה מתבכיין. הפיל אותו לרצפה והתחיל לפוצץ אותו בבעיטות. עמדנו בצד והסתכלנו. מה כבר יכולנו לעשות?

בינתיים הגיעה ניידת לקחת את העצור. קצין המשטרה רואה אותו, כולו דם, אומר לנו: "וואלה, עבדתם עליו יפה. עוד רגע הייתם צריכים להזמין אמבולנס של גופות במקום משטרה". 

המפקד צחק והשוטר אמר לו: "כל הכבוד, אתם עושים פה עבודת קודש".

זהו. שמו לו אזיקון על הידיים, העמיסו אותו לניידת כמו איזה שק תפוחי אדמה וגם את הילדים שלו. מה עשו איתם אחר כך? אין לי מושג. זה לא התפקיד שלי. אני מניח שאת החשוד עצמו יעבירו לחקירה בשב"כ. זה מה שעושים בדרך כלל. לפחות לפי מה ששמענו. אבל יכול להיות שזו סתם הנפצה.

אחרי שהניידת נסעה, פתאום אני רואה משהו על הרצפה. תעודת הזהות שלו. השאיר אותה אצלנו. לא נעים. אתם יודעים מה זה להגיע לחקירה בלי תעודת זהות? עדיף שלא תדעו. הרמתי את התעודה ואמרתי למפקד דוד: "אולי נודיע לשוטרים שהוא שכח פה את התעודה? אפשר לצלם ולשלוח להם בוואטסאפ"

המפקד צחק. "תביא ת'תעודה". נתתי לו. ואז הוא הוציא מצית זיפו מוזהב ושרף אותה. ככה. כאילו כלום.

מה שכן, עוד הספקתי לראות את השם של החשוד על תעודת הזהות שלו. ולא תאמינו: אותו שם כמו שלי. 

נועם כהן. מתל-אביב. 

רק שאני נעם, בלי ו' והוא עם ו'.

פאק, איך שאני מתגעגע לממולאים של אבא שלי.