ביטקוין

בסופו של דבר כל מה שצריך זה עוד קצת רק עוד ממש ממש קצת עד שהביטקוין יגיע למספר המתוק הזה שחלם עליו כל לילה כמעט שלושים שנה. אותו מספר שהיה נראה דמיוני לחלוטין כשקנה אותו. תיאורטי כמו זכיה בלוטו. אבל לא סתם זכיה אלא כזו שמפנטזים עליה כשיש הגרלה של פרס של פעם בחיים ואז קונים כרטיס אבל לא באמת מתכוונים לזכות.

שלושים שנה אחר כך, יצא שהמספר המוזר והמטורף הזה התממש ואותה השקעה של 75 דולר שעשה כך , בדרך אגב, ביום של שעמום, כשאיזה חבר שכנע אותו להשקיע בשטות הזאת, הפכה למספר כל כך גבוה ומוזר ממש עד כדי כך שהוא היה צריך לבדוק שזה באמת קורה. אבל באמת באמת.

אז, כשקנה את הביטקוין, הוא חשב לעצמו על טיול רומנטי סביב העולם שיעשה איתה במשך שנה אם זה רק יקרה. אז, פנטז לעצמו, הם יקחו את תרמילי הגב המשומשים, יתחילו באירופה הקלאסית ומשם ימשיכו למזרח, אוסטרליה , ומשם לדרום אמריקה למאצ'ו פיצ'ו ולכל המקומות המדהימים והאקזוטיים שלא הספיקו לטייל בהם רק בלי לחשוב יותר מידי מיהרו מדי להיות מבוגרים. לקפוץ מהתיכון, לצבא ומהצבא לאוניברסיטה ואז לעבודה הראשונה, למשכנתא ולנעמה, אורי ואליה. שהגיעו בהפרש מדויק של שלוש שנים אחד מהשניה.

והנה פתאום עכשיו, מגיע הרגע שישחרר אותו סוף סוף מהבלי העולם הזה. מהמגבלות המטומטמות של זמן ומרחב. אולי הרגע הזה קרה בגלל האסייתים שהתאהבו במטבע אחרי שהוא כבר נזנח על ידי כל העולם. אולי היו אלו הרוסים וכלכלתם המתמוטטת ואולי זה האיראנים שאוגרים בחשאי מזומנים למימון הכור השני שלהם. למי בכלל אכפת. בטח לא לו. המזוודות כבר מזמן מוכנות במקלט וגם המכתב לאשתו והילדים.

צריך להשאיר מכתב, חייב להשאיר מכתב, חשב לעצמו, בכל זאת עשרים שנות נישואים לא הולכות ככה ברגל. אבל זהו. די. נמאס. נמאס. נמאס. נמאס. די כבר עם העבודה הזו בבנק. די לסנדוויצ׳ים מהשוקולד בבוקר. די עם ימי הורים. די לנחירה הזאת הקטנה שלה המעצבנת כל כך. פתאום נזכר איך אז כשפגש אותה כשהיו צעירים הנחירה הזו הצחיקה את שניהם והיום במקום לצחוק היא פשוט חודרת אפילו את אטמי האוזניים היקרים מהסופר פארם וקורעת לו חור בלב של מה שהיה ולא התממש. אותה נחירה שמזכירה לו כל לילה שדי. די לישיבות צוות. די לקניה השבועית ברמי לוי. די לסקס כי צריך בחמישי בערב. די לפקק היומי איילון בשש בערב. די , פשוט די.

"לאן , לנתב״ג?" שאל נהג מונית כשראה את המזוודות, ואחרי שהעמיס אותם מאחור הם נסעו חרש, לכיוון נמל התעופה. באופן מפתיע הכביש היה פנוי והוא פתח לעצמו חריץ קטן בחלון, הרוח ליטפה את שערו והוא חשב על מה שלפניו. לא אירופה הקלאסית, ולא מאצ'ו פיצ'ו. נוותר על זה הפעם.

עכשיו רק רצה להגיע לאי קטן דרומית לקופנגאן. אי שקרא עליו באחד הבלוגים של המטיילים המקצועיים האלו שהיה נוהג לקרוא בהפסקות הצהריים בעבודה. באי הזה הוא יוכל להגשים את כל מה שחלם להגשים כל השנים האלו אבל הפעם בלעדיה. הוא עצם את עיניו ודמיין אוקיינוס כחול, דמיין חוף לבן, דמיין שהרוח שנושבת בשערו היא רוח בין ערביים המפזרת את בלוריתו בזמן שהוא יושב לו תחת צליה מבמבוק ושותה קוקטייל אננס ודקירי.

זה היה נעים כל כך לדמיין את כל זה עד ששכח את עצמו, ובזמן שעיניו נעצמו כמעט מעצמן הוא ממש החל להרגיש איך זה להיות שם. דמיין את עצמו הולך על החול הרך בזמן השקיעה, משם ממשיך לשחייה לילית. אחר כך כשירד הערב הוא יחזור לבקתה ויתקלח במים חמים מחכה להמשך הערב. ואז בעיני רוחו ראה את עצמו יוצא מהמקלחת לתוך החדר הפתוח והמואר באור הירח המלא. היא חיכתה לו שם, לבושה בלבן, יפה כמו אז כשפגש אותה במסיבת טרום גיוס בתיכון רוטמן. ובאותו הרגע שדמיין אותה שם, עיניו נפערו לרווחה והרגיש לפתע צמרמורת ובחילה שעלתה במעלה הגרון. פתאום הבין שגם בדמיונותיו הפרועים ביותר לא יכל לדמיין את חייו בלעדיה. הבין שנכון, לא הייתה אישה אחרת אבל גם לא תהיה.

"טרמינל אחד או שתיים?" שאל הנהג . "אחד" הוא ענה והנהג המשיך עד שעצר מול הכניסה לטיסות היוצאות, פתח את הדלת ויצא החוצה להוציא בשבילו את  המזוודות ואחרי שהוציא ניגש אליו למושב האחורי ושאל ״אתה צריך עזרה?״  הוא חייך במבוכה לפני שאמר  ״האמת ...אני לא יודע אם אכפת לך אבל אני אשמח אם תוכל להקפיץ אותי חזרה נראה לי ששכחתי את הפספורט״ . הנהג נאנח והחזיר את המזוודות לתא המטען ״אין בעיה אחי, מה שתגיד, המונה דופק״ . הם נסעו שתוקים את כל הדרך בחזרה ולבסוף כשהמונית עצרה ליד הבית הוא הרגיש תחושת הקלה. הוא שילם לנהג ולקח את המזוודות. ״אתה יודע אחי,״ אמר הנהג ״יש דברים שלא עושים ומתחרטים עליהם כל החיים ויש כאלו שכן עושים ואז מתחרטים עליהם כל החיים. רק צריך להחליט בסוף על מה תרצה להתחרט״ חייך ונסע. 

את המזוודות החזיר חרש למחסן, מאוחר יותר יפרוק אותן. וכשפתח את הדלת קפצה עליו נעמה לקבל את החיבוק היומי הקבוע של סוף היום ״אבא, איפה היית?״ שאלה ״יצאתי לסיבוב בחוף הים לחשוב קצת להרגע,״ אמר מבלי שהביט בעיניה, פשוט לא יכל. וכשחיבק אותה בחזרה הדמעות זלגו מעיניו מבלי שיכל להחניק אותן. ״אני אוהב אותך הכי בעולם״ לחש באוזנה ״גם אני אותך אבא״ ענתה לו וחזרה למחשב להמשיך לעשות את מה שעשתה.

Photo by Rowan Heuvel on Unsplash
Photo by Rowan Heuvel on Unsplash
נכתב על-ידי
סופר סתם
הדף נקרא 111 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי