אימון ערב

אני באימון שוב, בתוך הטוהר של התנועה. כמה זמן לא ביקרתי כאן, ואיזו הקלה לחזור מתוך הבלאגן של היום יום. אני רץ עכשיו, סביבי עננים וציפורים. אני בתוך עומק, בתוך עונג ומאמץ. אני מכונת ריצה ביולוגית, נצר לשושלת מפוארת של אנשי מרתון קדמונים. ולפניהם, של שושלת מפוארת בת מליארד שנה של אינספור יצורים באינספור צורות. שושלת שהצליחה כל כך שחלקים ממנה יצאו מתוך בית הגידול שלה, חצו את הכוכבים והגיעו עד לכאן, למערכת הזרה הזו, לכוכב הלכת הזה, עם הירח הירקרק הזה שלו והטעם הקלוש של חלודה באוויר.

הייתי חייב להסתלק מהבית קצת. איה סילקה אותי ליתר דיוק. בצדק גמור, הגרלתי לי בחורה חכמה. חייב לזכור את זה, לא להוציא עליה עצבים יותר מידי. בטח לא כאלה שלא קשורים אליה. "לא כי היא מה זה חוסכת ממך.." אומר לי מפיבושת - זה השם שנתתי לקול הקטנוני הזה בראש שלי שנשמע קצת כמו איזה מחבל תחבולות זממני מסרט מצויר. שיטת עבודה פנימית חדשה שאני מנסה, סוג של סכיזופרניה מודעת אולי. זה מדאיג את הפסיכולוג שלי. מה שתמיד משמח אותי. אני חושב במשפטים קצרים. נחמד.

אני חוצה את פארק דשן, מצדיע להולוגרמה השמנמנה והכפופה עם הפנים הנפולות והעיניים הבהירות שעומדת באמצע, ומגיע לנחל שושנה. עולה על השביל הקטן והבוצי ומתחיל לרוץ אל עבר המצפה. מוריד קצת את הקצב. באופק אפשר לראות את כוכב שמשון התלוי מנופץ בחלל. הזורנים עשו משהו באמת מדהים שם עם הדבר הזה, ואנחנו עדיין מנסים לנחש מה זה היה, מה קרה שם. האנתרופולוגים טוענים שזו יצירת אמנות, הפיזיקאים אומרים שזה ניסוי כבידתי, הרוחניקים טוענים שזו באר של אנרגיה רוחנית. שיזדיינו כולם ויפסיקו לזיין לי בשכל. 

הנחל משתפל ויורד במדרון במפל לא שאפתני מידי. אני מזיע ושמח. מגיע אל המצפה המשקיף אל פני האדמה הרעילה והזוהרת הרחק למטה. נעצר ליד המעקה, מתחיל למתוח את הרגליים. איה מתלוננת לי שוב במוח על למה אנחנו עוברים לגור על פלטפורמה מרחפת בעולם כל כך עוין. שזה סוג של היבריס שמשלמים עליו בסוף. ואני שוב עונה לה בהצבעה פשוטה על המחירים, ומזכיר לה שיש לנו בבית המדהים הזה, שבחיים לא היינו יכולים להרשות לעצמנו בשום מקום אחר, גם משגר עם חיבור ישיר לזורן סנטרל וגם אוטו שאפשר להיכנס אליו ולצאת מפה במהירות אם צריך. היא רוטנת על זה, אבל אני רואה שגם היא מתלהבת מזה תכלס מתחת לפחדים שלה. 

ויש בזה גם סטטוס מסוים שמגניב אותי. זורן 5, כוכב הבית המקורי, מכאן הם באו אלינו. עד היום לא ברור עדיין מה היה להם לחפש אצלנו. מה שזה לא היה, הם טעו בשיקולים שלהם. 

מוטי אמר לי היום שאני משונמך לג-4. העלבתי את אריקה בישיבה האחרונה. כולה אמרתי לה שהיא טועה. לא מבין מה מעליב בזה. אומרים לי את זה 18 פעמים ביום אולי. רק שאני לא מיליונר שמממן את המכון, מיליונרים שמממנים את המכון לא טועים. האמת מתעוותת בסביבתם כמו כבידה ליד חור שחור ואני לא יכול לדבר אליהם כאילו שהם פשוט בנאדם שאמר את דעתו. יש לזה משמעויות כל מיני. אם זה יקרה שוב נצטרך לוותר על הבית. המשכורת של איה לא תספיק לבד. 

זין. אם זה קורה, נקנה לנו טריילר מגניב ונעבור לגור אוף וורלד. נהיה נוודים באפס כבידה קצת. היא תעוף על זה, אני בטוח. נחנה כל יום במקום אחר, נבקר בפסטיבלים וכאלה. יהיה מגניב. 

אני נאנח וצופה שוב אל הקרקע הזוהרת בסגול זועם, אל הכאוס המחריד שם הרחק למטה של ערים חרבות ומוות. לא השארנו אבן על אבן. אלוהים אדירים. 

נבדואיד רחפן קטן יורד מלמעלה בטיסה ומבזיק לי הודעה על המסך שלו. אישרו לנו את הפרויקט. אנחנו בכל זאת יורדים לפני השטח. ואישרו גם את ההסתייגות שלי. יחליפו לנו את ציוד המיגון.

נו, תכנית ההיפים הגלקטיים תיאלץ לחכות קצת. ומוטי יכול לדחוף תשנמוך שלו לתחת. אני מנגב את הזיעה, ומהנהן לרובוט המזמזם כמו דבורה. הוא קולט אותי בשדה שלו ואנחנו ממריאים בצילו של הענק המנופץ בשמיים, מעל תרבות מנופצת למטה, הביתה.