דברים שמעוררים בי השראה

שני דברים שמעוררים בי השראה: העיר והטבע.

העיר.

אני אוהב את העיר וכל מה שקורה בה. אני אוהב לגור בעיר. אני אוהב את השכונה שלי פלורנטין שבדרום ההיפסטרי. אני אוהב את ההמולה עם הכלבים, האופנועים, אני אוהב את האופניים החשמליות, הקורקינטים והמכוניות הדוהרות. אני אוהב את הברים, אני אוהב את המסעדות. אני אוהב לנסוע על הקטנוע שלי ברחבי העיר מצד לצד ולעצור בחוף הים ביום של שמש. אני אוהב לראות את השקיעות הארוכות בחוף הילטון ואחר כך לנסוע לטוני וספה בדיזנגוף פינת ירמיהו ולשתות פפסי מקס עם הפיצה הרותחת. פעם נורא אהבתי ללכת לסרטים. עד היום, לפעמים, אני הולך לראות סרטים אירופאים בקולנוע לב ואוהב לעשות סיבובים בדיזנגוף סנטר כשהוא כמעט כולו סגור. אני אוהב את דוכן המגזינים 'מישל' שבקומה השניה. יש להם מגזינים של אופנה אבל גם הרבה קומיקס. ואני מאד אוהב קומיקס. לפעמים אני נתקע שעות בחנות קומיקאזה. כשגרתי פעם במילאנו בכל פינה בעיר ניצב דוכן עיתונים קטן - "אדיקולה" קוראים להם - עם הרבה מגזינים צבעוניים והרבה קומיקס. המון קומיקס. בעיקר באיטלקית אבל גם קצת באנגלית. בכלל, בכל הערים הגדולות ששהיתי בהן, לונדון, ברצלונה, לוס אנג'לס, ניו יורק, אמסטרדם ורומא, תמיד הסתובבתי ברחובות וחיפשתי חנויות קומיקס. היום אני מחפש את החנויות האלה בגוגל ובגוגל מפס, אבל אז, אהבתי לשוטט עם מפה ולמצוא בנפתולי העיר את חנויות הקומיקס השובבות. נהגתי לחטט במדפים ובסטנדים העמוסים של המבצעים ואהבתי למצוא חוברות של דברים חדשים, ציורים וסיפורים, שאני לא מכיר בכלל; כאלה, שלא הייתי חושב לצייר בעצמי. בכלל, כצייר, 'קומיקס', זאת אמנות מקורית ומרובת ממדים, שמרתקת אותי חושית, רגשית ואינטלקטואלית. אני אוהב את הצבעוניות העזה והדינאמיות של הפורמט, אני אוהב את מלאכת המחשבת ביצירת החיבור בין המילה לדימוי. העריכה. אהבתי לשבת בבתי קפה ובכיכרות של ערים שאני לא מכיר, על כוס קפה גדולה בבוקר או מיץ סחוט טרי בצהריים, ולפתוח את עטיפות חוברות הקומיקס החדשות ולקרוא בהן. אהבתי לעשות בדיוק אותו הדבר גם עם מגזינים של אופנה, מגזינים של תרבות אלטרנטיבית ופליירים צבעוניים של מסיבות ומועדונים, שהייתי אוסף בברים ובחנויות הבגדים. היום כבר לא מדפיסים יותר כלום. הכול ברשת ובסמארטפונים.

כשהייתי צעיר יותר אהבתי להסתובב גם סתם ככה ברחובות של הערים הגדולות שביקרתי בהן. הייתי מטייל שעות ברכבת התחתית ובתחבורה הציבורית עם חופשי שבועי ומוסיקה באוזניות, ללא מטרה, מלבד אולי לראות את העיר בנסיעה. היום, כאמור, הכול מרושת ומאורגן באפליקציות, ודי ברור איך ומתי מגיעים לכל מקום ופינה. אין יותר את ההרפתקה של ללכת לאיבוד בנפתולי כרך סואן, מעורפל ומסתורי, או של שיטוט מהנה וחסר תכלית במרחב זר ואינסופי.

הטבע.

היום אני צריך לנסוע במיוחד מחוץ לעיר כדי להגיע לטבע. זה נדיר שאני עוזב את העיר בסוף השבוע כדי לנסוע לטייל, אבל כשזה קורה החוויה תמיד משמעותית. הטבע באזור שגדלתי בו, אזור תל השומר שבמרכז הארץ, תמיד יהיה משמעותי בשבילי. זה היה אזור טבעי בשולי המטרופולין של גוש דן, שהיו בו פרדסים נרחבים ושדות גדולים, אבל היום הוא כבר בנוי ברובו. הוא תחום בין בר אילן בצפון, רמת גן במערב ורמת אפעל בדרום. במזרח קריית אונו. באמצע היו השכונה שגדלתי בה, קריית קריניצי המטופחת, כפר אזר הציורי וביניהם שדות גדולים ונרחבים. כשהייתי צעיר יותר, אהבתי ללכת אחר הצהריים לשדה הגדול שמתחת לבית שלי ולראות את השקיעה. חיכיתי עד שהשמש הייתה נעלמת ושמעתי איך בדיוק באותו רגע הציפורים משתתקות ומתחיל החושך. אהבתי את המרחבים של הטבע החופשי, את היופי של העצים והצמחייה, את השלווה של המרחב. נהגתי לטייל בשבילים שבשולי השדה, שם, מתוך הצמחייה הסבוכה, בצבצו הגגות האדומים של כפר אזר, ואהבתי לטייל בין ערוגות התלמים הארוכות שלאורך השדה. המרחב למעשה היה מורכב מכמה אזורים, שהיו פעם כמה פרדסים שונים, ולכן בכל אזור גדלה צמחיה שונה. הייתי קורא לשדה הזה 'המאה ה-19', מכוון שהוא העלה בי מנגינות של מוסיקה קלאסית מאירופה, עורר בי את קסם סיפורי הילדים של אוסקר וויילד, הזכיר לי את ציורי הטבע המוקדמים של ואן גוך, מילה ופיסארו, ובכלל, בשעות השקיעה הצבעוניות של ימי הקיץ הארוכים היה במרחבים של השדה משהו מאד אימפרסיוניסטי. היו שותלים בו כל חצי שנה בוטנים וכל חצי שנה שניה תפוחי אדמה. בתור ילד נהגתי לפעמים לחפור באדמה הבוצית ולהוציא מתוכה תפוחי אדמה גדולים או בוטנים בקליפתם ולהביא אותם הביתה, אל אימי המופתעת. אני חושב שכבר כמה שנים טובות, לא חפרתי עם ידי באדמה. אולי בעצם כן, בעציץ התבלינים הגדול שניסיתי לגדל במרפסת של הדירה שלי, בפלורנטין. בקצה הרחוב השמש שוקעת ואמבולנס מילל בצד השני של השכונה.