צ'ימידן

דלת העץ נטרקה בצרימה מאחורי גידי. הוא ניתר לחצי שנייה במקומו ועצם עיניו בכבדות. כל תכולת חייו מונחת בתיק הצ'ימידן שצנח עתה לרצפת חדר מדרגות שעיקרו היה מרצפות שומשום שבורות וקירות מקולפים האוחזים חזק בריח מעופש. תיק הלימודים הכתום נשאר צמוד אל בטנו. רק הצצה קטנה, הוא נאנח תוך התכופפות אל עבר החריץ שנראה שלא ראה מגבון מימיו. מחשש שהליכלוך ידבוק סביב עינו, שמר על מרחק סביר מן החור. צל חלף על פניו, חלף ללא קול, או עצירה, ללא תהייה, ללא חרטה. הוא בסדר, זה רונן שאינו מביע עניין בחייו, שהרי הכל סובב סביב דמותו. גידי תהה אם בכלל ישים לב שעזב ולא רק יצא מהדלת. בעבר השותפות בניהם התנהלה בצורה רגועה למדי: הוא עבד במשמרות לילה ולמד ביום, ורונן  עבד שעות ארוכות ואהב לבלות בלילה, הם הצרו על כך וניסו להשלים את החסך בסופי שבוע על ידי ארוחות משותפות, צפיה בסדרות טלויזיה. כמעט שלא דיברו על החיים עצמם, קצת על בחורות. הטעם שלהם היה מאוד שונה, גם כשגידי ניסה להבין את רונן זה לא הלך לו בקלות. העניין היה הדדי. איך יצאו כל כך שונים מאותו זוג הורים, הוא חפר על כך פעם מולו, ורונן רק הרים כתפיים ושירבב את שפתו התחתונה כפוטר אותו משטויות. 

 יום אחד, לאחר משמרת לילה עמוסה, עת צחצח שיניו בעמידה מול דלת הכניסה בתחתוני בוקסר בלויים,  נשמע רשרוש מפתח הסב לעבר פתיחה. הוא רגיל היה להלך כך בדירה הריקה, מנקה שיניו ומביט בעניין בספרייה, בודק אם אחיו הזיז משהו מחפציו ללא סיבה גלויה, לרוב זה היה סתם כדי לעצבנו. הרעש מחור המנעול הפתיע אותו - גבתו המורמת נתקלה בבחורה תמירה ונאה. מפודח ומופתע למראה הדמות  המחזיקה מולו שקיות קניות, פיו נפער בחציו, ורוק מעורב במשחה נזל כקור בוהק שנמתח עד לגובה סנטרו. 

"אני מבינה מהבעת פנייך שרונן לא הכין אותך?"

גידי שאל "ההין אותי לאה?" רוק  מוקצף וריחני פרץ מפיו ואיים ליפול מטה והוא הרים יד לתופסו, בעוד רגליו רצות אל כיור האמבטיה. 

היא התקדמה למרכז הדירה והמשיכה: "הוא שכפל לי מפתח, הבטחתי לבוא להכין ארוחה". 

גידי שנתפס כמעט עירום נענע ראשו לשלילה מתוך חדר האמבטיה. הוא ניגב פיו ולבש מכנסיי טרניג שמצא על רצפת החדר, לא שלו. 

"קוראים לי סוזי שזה קיצור של סוזאן שזה הילעוז של שושנה," דיברה והתייחסה לפיזור המצרכים במטבח כמשימה לאומית. הוא עקב אחר מעשיה:  פותחת דלת בארונית המטבח, בוחנת ומוציאה מהשקיות פריטים יבשים לצרפם אל המדף. כשפתחה את דלת המקרר, מבטה וגופה קפאו. 

היא התעשתה מהר והחלה מרוקנת את המדפים, שולפת אותם, חולפת על פניו בידיים מלאות. 

"אתה מתכוון לעזור? לחיות בזוהמה זה אולי סבבה לך, אבל אני לא יכולה לבשל ככה." 

היא הניחה את המדפים באמבטיה פתחה את המים החמים, והעבירה לידיו את שפופרת הזורמת וחזרה למטבח, מחפשת אחר חומרי ניקוי. מלבד סבון כלים לא מצאה דבר נוסף. "איי יייי גברים, אתם פשוט אבודים בלעדינו בכל מה שקשור להיגיינה מינימלית. לא מבינה את זה, להתקלח אתם מתקלחים, חופפים ראש, אפילו מצחצחים שיניים, ראיתי בעצמי, אז למה המקום שבו הגוף שלכם נמצא צריך לסבול טינופת שכזו?"  ידיה נפרשו מטה בהצבעה למה שכנראה היתה פעם רצפה. נעליה רעשו מדביקות כשהלכה את המרחק הקצר בין שולחן המטבח לשיש. כתמי קפה, פירורים, שמן ישן, נדמה שראתה שם פתיתים אך לא יכלה לדעת בבטחון, הצבע שלהם היה ירוק מידי. 

אחרי חצי שעה שבה שפכה מים רותחים על הרצפה, קרצפה את השיש ופתחה את הסתימה בכיור משכבות של קפה בוץ וקליפות גרעינים, היא חייכה מסיפוק עצמי שחלף כשהבינה שזה חסר תועלת. מחר שוב יהיה מטונף. כל העת גידי עמד, המום, מחזיק תחת בית שחיו את מדפי המקרר ואינו מוצא מקום בדירתו שלו. אלוהים, איזה פאתט, אמרה בליבה תוך גלגול עיניים מוחצן ולקיחת המדפים מידיו והחזרתם למקום. 

היא החלה לבשל, מלומדת מהחצי שעה שקדמה, פקדה עליו- קצוץ בצל, שטוף עגבניות, תשגיח על האש. זה עבד מצויין, זה שעשע אותה. היא החלה לשיר- "שביל באמצע, שביל בצד, חפופים אחד אחד. איזה ניקיון וסדר. איזה יופי של מצעד". הוא הביט כיצד גופה נע בקלילות תוך כדי שירה וערבוב.  בחורה מעניינת בחר הפעם רונן. מכירה את מתי כספי, זה הישג שאחיו בוודאי אינו מבחין בו בכלל. רוב הבחורות שמופיעות בדירה מתחלפות פעמיים בחודש, והן כאלו שרדידות רק הוסיפה ליופיין בעיני רונן. סוזי הרגישה לו שונה, מתוחכמת, מצחיקה, מישהי עם שמחה כזו שנובעת מתחושת הערכה עצמית גבוהה, שלא מפחדת להקרין את זה החוצה בתנועה ובקול. זה מצא חן בעיניו. הוא העז והצטרף לשירת הפזמון השני תוך שהוא ערבב את הרוטב והיא חתכה ירקות לסלט. היא החלה לצחקק והוא בעקבותיה. 

"אז אתה לא מגיע? בסדר, ביי". סוזי הניחה את הנייד שלה על השולחן ונאנחה. 

"טוב, נראה שלאחיך יש דברים מעניינים יותר לעשות."

קולה נשמע ציני. היה נדמה לגידי שמלמלה עוד משהו. 

"מצטער לשמוע. אני חייב לנוח קצת, יש לי שיעור בעוד שעתיים ואני עייף מת." לא התחשק לו להשאר בקרבתה. הוא מכיר את אחיו, זו נקודת זמן קרירה ביחסים בה הבחורה נזרקת עקב שימוש יתר. 

"בסדר, ישאר לי יותר," לקחה מנה גדושה של ספגטי מהסיר הוסיפה רוטב אדום עד שהפסטה טבעה בו והתיישבה מול הכסא הריק. 

היא הפסיקה לדבר, ועיניה הפכו רחוקות. 

גידי פרש לחדר וסגר אחריו את הדלת, משאיר אותה  לבד עם ארוחה שהכינו יחדיו. לא שזה משנה משהו, כי מה הוא אמור לעשות או להגיב? לא בא לו להכנס למקום הזה. עוד שידור חוזר של בחורה שהיום בערב תזרק. ונמאס לו. נמאס לו להיות הבחור הטוב המנחם, הדואג, האמפטי. זה לא עבד לו מעולם, אף אחת לא סיימה איתו את הלילה. זה היה מן קונפליקט תמידי, בין להיות הבחור הטוב לבין איזו חיה מנצלת חולשה, לוחצת על הנקודה שזקוקה לחום ואז כמו מחכה לטרף. ואיכשהו תמיד לא עשה צעד, גם כשהבחורה בכתה מרורים עליו, גם כשנרדמה מחובקת, נשענת על חזהו, בחר לתת לה את המקום ללא ציפיה. המחשבה שמישהי תתעורר בבוקר במיטה זרה ותתחרט העלתה בו בחילה. 

גידי ניסה להתעלם מהקולות שהגיעו מעבר לדלת הסגורה, אך אלו הלכו וגברו עד שהתעצמו לכדי בכי מתייפח שכללו משיכות אף. "בן זונה" הוא סינן לרונן הנעדר. הוא ממש חיבב את סוזי, למרות שרק נפגשו, חש את חמימותה וחוכמתה. וגם את פגיעותה. הוא לא רוצה להיות ריבאונד של אחיו האידיוט. הוא רוצה להיות נחשק על ידי בחורה גם כשאחיו אינו בנמצא לשבור להן את הלב. הוא לא מעוניין לאסוף את רסיסיהן מהרצפה. הוא פתח את הדלת אליה בידיעה שהצעד שהוא עומד לעשות יסגור את הדלת אל אחיו.