מייבש ידיים

לא הופתעתי כשפגשתי את האיש שהשתין לתוך מייבש ידיים אוטומטי, וברגע עצמו אפילו הרגשתי מחויך, ולא רק בגלל האלכוהול. יש שבועות כאלה שכל המציאות טעונה במשמעות מוגזמת ובתעוקה, במתח שאי אפשר להדחיק, ואולי דווקא משום שהמשמעות הזו ניכרת ברבים, ברגע שממקמים על הנקודה הרפאית הזו את האצבע – היא נמלטת הלאה, ולכן כשיוצאים לצוד אותה צריך להתאמץ לכוון אליה חץ, אבל גם חס וחלילה לא לירות אותו. יש להותיר אותה בטווח הפגיעה, מרוחקת ולא מוגדרת, ולהצביע עליה רק אחרי שהתפרצה ופגה. שמים לב אליה, למשל, כשהולכים ברחוב ורואים סביב שלל תאונות אופניים, או כשבטוחים שמי שמדברים בניהם מולך הם תיירים עם מבטא לא ברור, ורק אחרי שניות ארוכות של ריכוז מתברר שהם כמוך, תינוקות עבריים. עקבותיה נמצאים גם במשפטים שצועקים הסכיזופרנים והקבצנים בקצה השוק ועל ציר אלנבי, שפתאום מפריחים לאוויר אמירות מסתוריות שבלי יותר מידי מאמץ אפשר לייחס להן משמעות קוסמית.

התכונה הזו באוויר נפתרת כמעט תמיד על ידי אירוע שכזה, שנדמה וולגרי ומנותק מהקשר אבל גם מפוצץ באיכות קולנועית, אירוע שגם בפעמים שהוא לא כולל שתן דואג להיות בומבסטי. למשל התפוצצות של ברז לכיבוי אש ביום שחון, שעד שהכבאים מצליחים לסותמה כבר כל השכונה הופכת לונציה עדינה ומוצפת, ונתיבי זרימת המים חושפים לכל עובר אורח את שיפועי המדרכות, שמי בכלל שם אליהם לב בימים שאין בהם גשמים. אני בדרך כלל מנסה למצוא חוקיות שתסדר את הרגעים האלו, ומנסה לסנכרן אותם עם לוח השנה הלועזי או עם עונות הלב, אבל לרוב אני לא מצליח.

על האיש שהשתין לתוך מייבש ידיים אי אפשר לספר כל כך בקצרה. אבל הפעם הקודמת שבה אני זוכר אירוע כזה, לפני ההשתנה כמובן, הייתה כשעוד עבדתי בקפה בדיזנגוף. תקופה די ארוכה ניסינו ללכוד את פינושה, עכברוש שהקצב שבו הוא תפח עורר שאלות רציניות בדבר טיב התברואה במקום. אשתו של הבעלים רצתה שעם רדת ערב המקום יהיה 'קוזי', כך להגדרתה, וכך היינו המקום היחידי בעיר שבו מעמעמים אורות דווקא כשמחשיך. בכל יום התרחשה אותה הפרשה – עובדי משמרת הבוקר חיפשו, ועל פי רוב גם מצאו, עדויות למעלליו של פינושה: גללים, שיירים נגוסים, טביעות רגליים קטנות ליד נקב מים שלא יובש בסגירה. בצהריים הגיע דורון, חיפש וחיפש ולא מצא, הכריז שהנה העכברוש נעלם סוף-סוף, שאין לו שום זכר, שבטח מראש הוא המצאה, שחבל שאי-אפשר לפטר עובדים על חוש הומור גרוע, שהנה הוא מבטל את המרסס שהוא אמר שהוא ביטל כבר אתמול ושאף עובד מעולם לא ראה אותו מזמין, ושאפשר להרגיע את כל ההמולה. אנחנו, אנשי משמרת הכלב, גירשנו את מי שפתח בבוקר, שתינו קפה, המתנו לרדת הערב, ועם כיבוי האורות בירכנו לשלום את פינושה, שעמל על השלמת מכסת הצעדים היומית בטיפוף על המרצפות הלבנות שבין המטבח לבר.

בשבוע הראשון עמלנו, הברמנים הטבעונים, הטבחים הפסיכופטים והמלצריות שתמיד שמחות להצטרף, להורגו ולהכריתו, עם מלכודות זולות ביד ואש קרה בעיניים. עם הזמן התפתחה שם מערכת יחסים קלאסית של חתול ועכבר, עם חולדה חוצפנית שמנסה לתפוס את הצוות המבוהל, שקצת קיווה להמשיך לשחק ולא להדביר את הפגע לעולם. כאמור, המתח המיסטי כבר התחיל להיות מורגש: התחילו לירות במפגינים בעזה כל יום שישי, כל סופרמרקט בעיר היה עמוס לעייפה בגזרים סיאמיים ובפיסטוקים חסרי-גרעין, ובשורת מקרים לא קשורים קשרים זוגיים של זוגות הומוסקסואליים שהכרתי התפוררו.

פינושה נעלם לכמה ימים, וכולנו שמחנו שהוא ברח מבלי שפגענו בו, אבל גם התגעגענו לו קצת. דיברנו עם דימה, הטבח הפסיכופט, אבל הוא נשבע שהוא לא שם לו שום רעל, ואמר שאם רוצים הוא ירשת את כל הקפה במצלמות שלו ויראה לנו במחשב איך פינושה בטוח בחיים. הרגיעה הורגשה גם בקרב הקליינטורה. אורנה, דיילת לשעבר ולקוחה קנטרנית בהווה, הפסיקה לדמיין שהיא רואה את העכברוש מתרוצץ ברחבה, מה שכמובן לא קרה מעולם. כמו כל שאר חזיונותיה, שכללו בעבר התעקשות על זה שמוכרים בקפה סחורה גנובה, וכמובן את היום המכונן בו היא הזתה חפץ חשוד בספסל שממול, לא שעתה למלצריות שאמרו לה שהיא מדמיינת, והתקשרה למשטרה שפינתה את כל הלקוחות וסגרה את המקום לשעתיים, זו הייתה בדיה. העכברוש לא יצא מהבר מעולם, ואשליית המכרסם המתרוצץ נבעה מהפער שאין לגשרו בין יכולות הציתות הגבוהות של אורנה לשקשוק מטחנת הקפה וקרקוש מייבש הכלים, פער שהיא תמיד הטליאה כיד הדמיון הטובה, שתמיד חפנה אצלה שלל דאגות ופחדים.

הפרשה הגיעה לקיצה הרשמי כשדורון הבעלים הודה סוף-סוף שפינושה אכן התקיים, וכל הדאגה שנלוותה במידה מסוימת להתרחשות הותמרה בהקלה משועשעת כשדורון סיפר לאשתו, בצחוק רועם ומתגלגל, שבמשך ארבעה שבועות התרוצץ לו בבר דיקטטור בדמות עכברוש, שהוא כמובן לא נקף נגדו אף אצבע. כשהוא סיפר את זה, הוא אמר שאורנה שוב שמה את הבושם המצחין שלה, אבל גם כשהיא הלכה נשארה בחלל הפנימי עננה מוזרה, שסירבה לדעוך גם בערב, כשפרחים ריחניים הונחו בכל שולחן. הימים היו בתפר שבין עונת ייחום החתולים לתחילת ימי השרב, והסרחון הופטר בקלות-ראש עם פתיחת החלונות לאוורור, תוך תליית האשם באוורור המיושן של המטבח. בסוף המשמרת שלה גאיה המלצרית איפרה את עצמה בשפם של מיקי מאוס והפכה בן רגע לתמונה החדשה של קבוצת העובדים, ובכך נחתם כל העניין.

יומיים אחר כך יום חג הגיע. בדרך למשמרת הקצרה במיוחד ראיתי שלושה תינוקות, ורק במבט שני גיליתי שלאף אחד מהם אין תסמונת דאון. בכל מעבר חצייה שעברתי היו שני אנשים – כולל אותי כמובן – אחד בכל כיוון, וכמעט כל החתולים שראיתי בדרך היו חתולות בהריון. נכנסתי בארבע, ובשש כבר התחלתי לסגור. מכונת האספרסו יצאה לחופשת תשעה באב אחרי ניקוי יסודי, ואחרי שעות רבות מספור בהן בית הקפה העמוס שירת את כל יושבי הקרנות של השכונה, השולחנות התרוקנו מהמולתם והרחוב נצבע בצרפתים עטורי כיפות לבנות. הספקנו לסגור את המקום בזמן, וכשהפקח בא לתת דו"ח על פתיחה בערב יום חורבן הבית, הכיסאות כבר היו מחוברים בשרשרת, הסטריאו ניגן שירים עבריים של סוף יום, ורק המכונה נותרה דלוקה, טוחנת פולים אחרונים לקבועים ולצוות, שביום שכזה עטים על הספסלים שמחוץ לעסק הנטוש כמו נשרים על נבלה. ניקינו טוב מהרגיל, וריח סבון הכלים, איתו גם נשטפה הרצפה, האפיל על הכל. שמח וקל לב סירבתי לגאיה ולמירי, שהציעו להצטרף לשיחה ולסיגריה, נפרדתי גם מנמרוד, אהרון ויהל שעוד נותרו ישובים, ויצאתי את הקפה אל החוף בערב המוקדם, שם שתיתי ושתיתי עד שהקיא הצהוב השתפך על החול ונקווה אל עבר הים.

עם צאת שלושה כוכבים באתי לפתוח את המקום חמוש במפתח ובחמרמורת, וגיליתי צחנת תהומות שהשפיעה על ראשי ההלום כמו מלחי הרחה. רק בהדום שאון המטבח על שפע ריחותיו הגופה התוססת והרקובה מצאה זמן למלא בכבודה את כל האולם. הזעקתי את דימה, שגר קומה מעל. הוא גירש את שני הלקוחות שכבר התיישבו בקצה החיצון, נעמד בכניסה בתפקיד הסלקטור, חסם בגופו את אורנה המבושמת בטענה שהיום זה תשעה באב ומה היא לא יודעת שהיום הקפה סגור, והזעיק את דורון, ששועה רק לאזעקותיו. דורון קילל ואמר שלא מרגישים כלום, ביקש לפתוח את המקום, אבל כששני קבועים מסורים במיוחד, מרצה זוטרה בחוג למוסיקולוגיה והלום קרב חינני אחד, ברחו מהמקום עוד לפני שכוסותיהם הגיעו לשולחן, גם דורון נכנע, ואמנם לא סגר את הדלתות, אבל הזעיק את שני אחייניו התיכוניסטים, שגרו ליד והצטרפו לצוות העובדים כמה שבועות לפני-כן, בפרוץ החופש הגדול. 

נדרשו שלושה עובדים חצי-מיומנים ואשת בעלים אחת, שהוזעקה למקום נוכח תלונות הלקוחות הקבועים על הסרחון שאין להסכין עמו, וטבח פסיכופט שבכלל לא היה במשמרת, כדי לפרק את הבר. הם דחפו את כל המקררים והזיזו את כל החביות במשחק חפש-את-המטמון מעופש במיוחד, שהרמז היחיד בו הוא ניחוח רקב. הסתבר שהחולדה זחלה אל בינות הכבלים של המקפיא ונגסה בפלסטיק השחור עד שהתחשמלה למוות. דימה עטה כפפות, מלמל קללה שאולי הייתה תפילה, ולקח אל הפח את פינושה המפוחם. אך כמו גיבור אמיתי, פינושה לא הסכים ללכת לבד – מעל הפגר החרוך, במקפיא החמים שנתקלקל, הרקיבו זה על גבי זה עשרות קילוגרמים של עופות ובקר מומתים שהוא גרר יחד איתו אל העולם הבא.

בסופו של דבר האירוע נגמר די מהר. יום למחרת פינושה כבר הפך לסיפור מצחיק, ותמונה מודפסת של הדיקטטור על שמו הוא נקרא נוספה לקיר התמונות של סלבריטאים שביקרו את המקום. תמיד אחרי התפרצויות משמעות כאלו כל המתח יורד בבת אחת, והיום-יום נשאר רק עם היום-יומיות שלו. מלצרים באו, מלצרים הלכו, מזג האוויר היה נעים, לכל הפיסטוקים היה גרעין, והוסיפו תקרה שעושה צל בתחנות אוטובוס. כך נשאר עד שביום אחד היו בבן-יהודה ארבע תאונות שונות של אופניים חשמליים שלא הותירו שום מקום לספק, והתחיל הרצף שנגמר רק כשהבחור ההוא השתין במייבש הידיים בשירותים בקומה התחתונה של דיזנגוף סנטר, אירוע עגום בהרבה, שנגמר כשהמאבטח הפצוע הובל על-ידי עמיתיו לעמדת העזרה הראשונה שבגג הקניון. אני בדרך כלל מנסה לפרש את האירועים האלו בדיעבד, אני מתעקש לראות בהם מוליכי-על, או בעצם תעלות ניקוז, של איזה חומר מיסטי. לראות למשל בחשמול החולדה איזה ביטוי קמאי של אותו דחף אפל שמכשיר יריות על אזרחים בעזה, משדך בין גזרים ודואג לפירוק קשרים זוגיים הומוסקסואליים. לרוב אני לא מצליח בהקבלות האלה, ולמען האמת זה די משמח – אני לא משוכנע בעצמי, אבל נראה לי שאם אבין אותם, כל האירועים יתרחשו רק מאחורי גבי.

נכתב על-ידי
עוג
'אני רק מלא בבואות, הכל משתקף בי. עוברים צללים וצבעים כמו בחלון של רכבת. עוברים מנהרה - ואני חשוך. עוברים שדה - ואני בהיר. חשוך-בהיר. בהיר-חשוך. אבל אני - לי משלי אין כלום. אני רוצה להיות מנורה, בתיה'. אומר ומשתתק". (ש. זנדבנק, מישהו אחר)
הדף נקרא 50 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי