כל-כך בודד

למה לבנות גשרים כשבקלות אפשר לשרוף אותם אחר כך, או לשבור?

ולמה לצאת לאור אם אפשר לנצח לשבת לבד בחשכה, בתוך חדר בשחור?

למה להיות נחמד אם אפשר להיות כן לעצמך ואמיתי?

ולמה לבחור לאהוב, אם במקום אני יכול פשוט להמשיך ולשנוא את עצמי?

למה אני תמיד רוצה לוותר רגע אחד לפני שמגיע כבר הסוף?

ולמה זה כל כך קשה לי את עצמי לחשוף?

למה אני נאלם כשמגיע זמני ואני נדרש לדבר?

ולמה לעזאזל זה כל כך קשה לי פשוט להיות שם עבור מישהו, להתקרב? להתחבר?

הולך בסיבובים כל הזמן - לא מצליח למצוא את הדרך, את היציאה מהמערבולת.

לא נרדם כל הלילה, ועד שאני כבר עוצם את העיניים עולה לו אור היום, ובגינה מקרקרת לה איזו תרנגולת.

כי תמיד יש איזו מלה שנאמרה שלא במקום,

תמיד יש איזה חיבוק שלא מומש.

כל כך הרבה פחד ותסכול מציפים אותי ועולים לפני השטח,

כשכל מה שבא לי זה פשוט לזרוק הכל לפח.
 

אז אני מעביר את זמני בניסיון לברוח שוב מהמציאות,

כי אני לא יודע כבר כיצד להתמודד.

ולמרות שנפתחתי כל כך הרבה, ולכולם,

אני עדיין מרגיש כל כך לבד.