עד איזה גיל נשארים לגור בבית ההורים?

  
בעיניי זה פרמטר משמעותי לבחינת אישיותו של אדם. 
ראיתי סרט על בחור צעיר שלא עוזב את בית ההורים והם 
שוכרים בחורה שתגרום לו להתאהב בה ולצאת כבר מהבית . 
הרעיון היה שהם רוצים נכדים. רוצים שימצא כבר מערכת יחסים 
יציבה ומשמעותית. במילה אחת: שיתבגר! 

אני מסתכלת על ילדיי, שאינם מגלים סימני רצון לצאת מחדר 
השינה שלי, שלא לדבר על הבית, ותוהה מי מהם ילך ראשון? 
נכון שזה חסכוני לילד, נכון שזה יתרון גדול להתעלק על שירותי 
כביסה, בישול, ניקיון ואוזן קשבת ולחסל את כל השוקולדים 
מהמקרר, אבל, נדמה לי שמגיל מסוים צריך פשוט להחליף 
מנעול בדלת , וכשהצאצא שואל בחוסר אונים:

" אבל איפה אני אישן"? 

לענות " ברכב המהודר שקנית לך בכספים שאתה חוסך 
על שכירות! לך כבר. " 

פעם לפני פרוץ הילדים, כשגרתי עם אימי, ליווה אותי בחור צעיר 
מהתיאטרון. היו לו שאיפות רומנטיות משהו, בתרגיל במה 
החזקנו ידיים והכול היה נהדר. 
נכנסנו לבית. ברגע שנכנסנו לסלון, עוד לא שאלתי, אם הוא 
שותה משהו ?. 

אמי הגיעה , מדדה כמו אמא של 'פסיכו' על 
ההליכון ונעצה בו מבט חוקר. היא לא דיברה. רק עמדה 
והסתכלה בו. מטבע הדברים, שחש שלא בנוח. 
אם זה לא הספיק להתרסקות המגדל הלוהט, באה גם הכלבה 
הדנית, הגדולה ונעצה את אפה המרחרח ישר במבושיו. הוא 
ניסה להדוף אותה מאזור החשק ובמקביל, להתמודד עם 
הזקנה שעומדת מולו ושותקת.

 יכולתי להרגיש את כוח המשיכה שלי עושה 'ספין' חד ומתרסק על הקרקע.

 רומיאו גמגם משהו ונעלם. 

לגור עם ההורים . מוות בטוח לחיי המין. גם שלהם.

 גם אם הם בקומה  השלישית ולך יש יחידת דיור בקומה התחתונה.

 עם שביל גישה נפרד וגדר חוצצת. 

תמיד ברגע גורלי מישהו נוקש על הדלת ונכנס בלי להמתין לתשובה.

פעם העזנו לנעול את חדר השינה שלנו 

את מבול היבבות, המבטים החשדניים והמבוכה 

של המתבגרים שניסו להיכנס והופתעו שהדלת לא נפתחת -

אפשר רק לדמיין.
       

יש בזה צדק פואטי: כשההורים צעירים 

הילדים מחסלים להם את האינטימיות. 

כשהילדים בוגרים - ההורים מחסלים להם את התשוקה.

ובאה הקורונה עם הסגרים והאבטלה והחזירה את כולם 

כמו גל צונאמי כביר בחזרה לבית ההורים.

ובצפייה משותפת ב'השוטרים' - ננוחם.