מצוות

מבט מהיר על שעון היד הזהוב שעל פרק ידה: 'שלוש דקות לאוטובוס של ועשרים' היא חישבה במהירות, 'אולי לא כדאי להתעכב ולעבור דרך הגינה היום', "עדיף תמיד ללכת ישר" אמא אמרה לה. אבל הפרחים קראו לה היום אפילו יותר מתמיד. היא התכופפה והרימה אריזת במבה ריקה שנשכחה בדשא, שהספיק לצמוח פרא בשבועות האחרונים. 'מאזנת במצווה' היא חייכה לעצמה. חצאית הבד השחורה רשרשה עם כל צעד שלה, היא התיישבה על הספסל החבוט, תיק הצד הכחול בחיקה. את התהילים שמרה לנסיעה הארוכה באוטובוס. עכשיו זה רק היא והפרחים. הפגישה של אחר הצוהריים נדחקה הרחק מדאגותיה. היא עצמה את עיניה, שיערה הארוך נח על כתפיה וכל שביקשה היה לקחת את הרגע הזה, החרות הרגעית הזאת איתה. אבל מחוגי השעון תקתקו בתוכה גם בלי שהביטה שוב בשעון. באחת היא ניעורה ומיהרה לחצות את הכביש לתחנה. אמא בטח הייתה כועסת על החיוך הגדול שלא הצליחה לעצור כשהגישה לנהג את הכרטיס, "איפוק מביא סיפוק" היא נהגה להטיף לה. אבל חיוכה רק גדל והתרחב יותר כשחשבה על כל מה שגורם לה סיפוק בשבועות האחרונים.

לפרק הבא...