בור בלי תחתית

אני בור בלי תחתית,

אני שק של רגשות.

אני לוקח הכל ללב

ואז שואף לעומק הריאות.

כי אני לא מוצא מנוחה בתוך הלב שלי -

הכל צבוע תמיד בצבעים של ספק.

אני לא מצליח להתקרב מספיק

אז במקום, אני תמיד בוחר להתרחק.

ואז תמיד אני חוזר לאותה הנקודה,

זו שהייתי בטוח שכבר צלחתי פעם או פעמיים ועברתי אותה.

ועוד ממשיך ללכת באותו השביל -

הידוע, המוכר.

ומבלי לשים לב, 

נופל שוב לאותו הבור-

כאילו אני לא לומד מהטעויות שלי,

לא חושב פעמיים,

לא נזהר.