הצפרדע

לדודי אני הולך הרבה. אני מתייצב בפתח ביתו מפאת השעמום. אומרים שמי שמשתעמם, הוא בעצמו משעמם. אולי. אמרו לי זאת לא פעם. בעיקר יעל, איתה ניסיתי לדבר בכיתה כי חשבתי שאולי תראה בי משהו. השעמום הוא נחלת כולם בקיבוץ כעת. המגפה השביתה את הלימודים ודודי הגר קילומטר מביתי, מנעים את זמני במוזרותו. קשה לי להיות סגור בביתי בסגרים הללו. יש לי מה שנקרא בעיות קשב וריכוז. חברים בקיבוץ אין לי. כך שאני הולך לדודי מנשה מדי יום. הבעיה, שדי פיתחתי בו תלות, וקשה לי להבין מדוע. הוא לא מבשל, דירתו אפלולית ואין אישה בחייו, כך שזה מסביר את הבלגן בביתו הצנוע, כאשר הוא פותח את הדלת באיטיות ואני נכנס היישר לעולמו האפרורי ושיחותינו העמוקות.

את הדרך אליו היום עשיתי בעייפות, משום שאימי מעירה אותי לשיעורי "זום". תשוש בדרך לדודי מנשה, עוד ניקרה במוחי הצעקות של אימי- " אני לא יודעת מה הייתי עם עוד אחד כמוך". אך כמו אימהות גנריות לבנים יחידים, היא שוכחת במהרה ומגנה עלי אל מול המורים המתקשרים אליה בגללי. 

 

הגעתי למנשה. הוא הכניסני לדירתו והוביל אותי תשוש לסלונו הקטנטן. 

איני יודע למה, אבל אצלו אני לא תזזיתי כיאה להפרעת הקשב שלי. אף פעם לא היה לנו איזשהו קשר מיוחד ואפשר לומר ש"גיליתי" אותו בתקופת המשבר. כמוני, גם הוא לא טכנולוגי במיוחד, ובניגוד אלי לא מחזיק סמארטפון. 

הדבר היחיד שהוא עושה ביומו, זה קריאה. פה אנחנו שונים. מאד. אני פשוט נרדם לאחר קריאה של דף אחד בכל ספר שאקח לידי. ואם אצליח לקרוא יותר, לא אבין כלום כי מחשבותיי יפליגו אל מחוזות אחרים. כנראה נשים. 

שקוע בכורסתו, מנומנם וכשלאות נעימה מתפשטת בגופי, שמעתי לפתע קרקור צורם. 

הסטתי את מבטי אל מנשה. הייתי בטוח שהוא מוציא קול מוזר כדרך צחוק. הוא נוהג לצחוק, אך מצחיק בעיקר את עצמו. אבל לא, הייתה זו צפרדע ירקרקה. בינונית ועיניה בולטות. תוהה בחנתי אותה מוחזקת בידו של מנשה ושאלתי לפשר הדבר. 

"קראתי לאחרונה ספר מעניין על החיה המיוחדת הזו, ועכשיו, אני אלמד אותה לסרוג לי גרביים. תכיר את שושי". הוא אמר מחייך והציג את הצפרדע בצווארה המנופח.

לעזאזל חשבתי, הוא השתגע סופית. הרי כל הקיבוץ מדבר בגנות מנשה הרווק בן החמישים, המתנוון בביתו, דעתו משובשת עליו וסורג לעצמו גרביים בצבעים שונים כל מזמן שאין ספר בידו. וכן, בכל שיחותינו אני מזהה תִּמְהוֹנוּת חיננית אך פִּקְּחוּת של ניסיון חיים. כעת, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הרי הוא דיבר בצורה חדה, ישירה וכל כך רצינית. 

"מנשה, הצפרדע לא תסרוג גם אם תקרא ארבע מאות ספרים, זה לא יקרה לעולם" אמרתי ברצינות.

"האמונה שלך קטנה" הוא הנהן מאוכזב, "אתה בטח גם לא מאמין באלוקים שעשה לנו ניסים במדבר והוציאנו ממצרים" הוא אמר.

"האמת שלא כל כך" עניתי. "אנחנו חיים במאה העשרים ואחת. מה שנדע בעוד אלף שנים, יסביר לך את כל הניסים שאתה חושב שקרו. והצפרדע הזו, לא תוכל לסרוג לך גרביים, והיא בטח לא תהייה אחת מעשר המכות הבאות על כל עם אחר שנחפוץ כיהודים. אולי וירוס הקורונה. חוץ מזה, זה מלא מחלות, איך הגעת אליה?" שאלתי.

"הצפרדע הזו חיכתה לי מאחורי הבית. אתה יודע, הן מגיעות לאזורים עם מים והרי המים מאחורה אצלי עומדים תקופה ארוכה בשל הסתימה של מכונת הכביסה" הוא אמר לי מחייך.

"זה בטח מלא מחלות" אמרתי לו. "תעיף אותה החוצה בחייך. זו חיה מגעילה, רעשנית ושמנונית".

אך מנשה חייך את חיוכו הרך ואמר "תראה, החיה הזו לא מדברת כל כך הרבה שטויות כמוך. היא חלקה ונוצצת והניתור שלה גורם לה לבוא אלי במהירות עד ידיי אפילו כשאני עומד. חוץ מזה, היא אוכלת חרקים וזבובים ומדבירה לי את כל הבית מהם. ואל תעליב אותה כל כך" הוא אמר והרים את אצבעו, "בהרבה מדינות לא חושבים שהיא כל כך מגעילה, אלא נחשבת מעדן. חוץ מזה היא לא מרעישה הרבה כי היא נקבה. הזכרים משמיעים קולות רבים, אך היא מדי פעם מקרקרת בעדינות. לא היית פה כבר שלושה ימים כך שהיא מקרקרת הרבה פחות מאז התחלנו את לימודי הסריגה שלה". 

בהיתי בו משתהה ומבטי חלול.

אך הוא המשיך.

"בקשר לאמונה שלך. אתה חייב לעבודה עליה. גם לפני אלף שנים ולפני חמש מאות שנים ולפני מאה שנים, האנושות עברה פיתוחים מדעיים יוצאי דופן, אך האמונה בקדוש ברוך, מכל הדתות אגב, לא נגרעה. כך יקרה גם בעוד אלף שנים. חוץ מזה, אמונה היא רוחנית, היא משורש המילה אמון, ואני מבין שכצעיר אתה חפץ לרצות ולראות בעיניך, אך רק יחידי סגולה כמו משה רבנו עמדו מול הקדוש ברוך הוא. כשתאמין בו, תוכל להאמין בכל דבר. ואני הרי רחוק מלהיות דתי, את זה את  רואה ויודע. אך הסיפור שלנו, היהודי, הוא יציאת מצרים אחת שלמה. אחריה באו גירוש המוני ואינקוויזיציה מספרד, "סופות בנגב" ברוסיה שכללו מעשי ביזה אונס ורצח, מאורעות תרפ"א ותרפ"ט וכמובן השואה. הסיפור הזה גדול מאיתנו ולפעמים גדול עלינו, אך את האמונה אין לנטוש חביבי". 

הוא סיים את המונולוג, הרים את הצפרדע ואמר "עכשיו אנו ממשיכים ללמוד בחדרי, נא לא להפריע".

המום יצאתי מביתו. אמנם הוא גרם לי להרהר בדבריו על האמונה, אבל הלגיטימיות להטיף לי בכל נושא שהוא איבדה את משמעותה הרציונלית. אני חייב לדווח לאבי. מנשה גר כעת עם צפרדע והדביק לה שם. אך יותר מטורף מכך, הוא באמת מסתגר בביתו באמונה שהיא תלמד לסרוג לו את גרביו. 

 

הגעתי לביתי מעט מדוכדך. מנשה לא במיטבו. את אבי לא ראיתי באותו היום כך שלא אמרתי לו דבר. גם לא לאימי. חיכיתי. בלילה, חשבתי לעצמי שאגש מחר למנשה ואראה את מצבו. אולי זה רק אפיזודה קצרה של בלבול בעת משבר עולמי. אולי זה רק משהו קטן שעובר על נכים נפשית של משרד הביטחון. הרי אני לא יודע על מה נכותו. למה שאשפוט. 

בבוקר התעוררתי מוקדם. לשיעור הראשון ב"זום" לא נכנסתי, אלא התלבשתי ויצאתי לביתו של מנשה. על אף חוסר אמונתי, מצאתי את עצמי מתפלל כל הדרך לקדוש ברוך הוא שמנשה יתעשת, שהצפרדע איננה והוא חזר לאיתנו. 

טרם כניסתי לבית, שמעתי מהחלון קריאות "כל הכבוד שושי" ו "אני ממש גאה בך צפרדע שלי, את עוד תהפכי לנסיכה אחרי שאנשק אותך". 

זהו. הוא איבד את זה סופית.

נקשתי בדלת ומנשה פתח לי בהתלהבות, קרץ, חייך והסתובב חזרה לסלון.

נכנסתי בשקט, הסלון היה מואר. על כורסתי מאתמול ישבה לה הצפרדע שושי, סרגה בנועם והביטה בי מקרקרת. נדהמתי.

התבוננתי במנשה במבט שואל , מתפלא והמום. אך הוא הסתכל בה כאב גאה ונענע את ראשו באושר.

הסתובבתי, יצאתי מהבית בשקט. הלכתי לביתי. מנשה צדק. ואני...בלעתי את הצפרדע.

נכתב על-ידי
טל יקוטי
הדף נקרא 33 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי