הבא אל הבריות

הבא אל הבריות התנהל בעצלתיים במעלה השביל הקטן באחר הצהריים הנובמברי ההוא, נשען על מטה ההליכה שלו. הוא היה בדרך אל עמליה רוזן, היא כתבה לו שהוא יזכה לטעום מעוגת התפוחים שלה. עיניו הבהירות נצנצו באור השמש כאשר התקרב אל בית הבזלת המשונה למראה. שתי דפיקות בדלת נשמעו באוויר העולם. דרמטיות וטעונות, ללא ספק. הוא תמיד אהב את הצליל הזה. 

עמליה פתחה את הדלת בהיסוס. היא עירומה וביישנית. הבא ראה אלפי פתיחות דלת שונות מאוד זו מזו לאורך השנים. יש ביישנים, יש מתריסים, יש נלהבים ויש נעלבים. כל אחד ושלו. אולם הבא אל הבריות תמיד שמר על תגובה קבועה. חיוך קטן ועדין, מלווה בכובד ראש מכובד וצנוע. אין מקום לגסות בתפקידו. 

ברוך הבא, אמרה עמליה רשמית, וברוכה מתנתו. הבא הרכין ראשו בכבוד. ברוכה הנמצאת, וברוך הבית. מלמל חזרה את המלים הנכונות. הדלת נפתחה לרווחה והבא נכנס אל חדר המבואה של הבית. הוא תלה את מעילו על הוו שליד הדלת ועמליה הובילה אותם למטבח. 

מדוע בחרה בעירום? אין לו מושג. בעבר, כשהיה צעיר יותר היה בכך אולי הגיון מסוים, פיתוי מסוים. לשכב עם האורח. אבל עתה הוא זקן. קשה להאמין שהאישה הצעירה הזו רוצה להזדווג עימו. לא. יש כאן משהו אחר. 

הם יושבים יחד ליד שולחן הקפה בבית האבנים השחורות. מעליהם אור נורה זהוב ממלא את החדר. הוא לבוש באפודתו המשובצת, היא עירומה. ומתבוננים זה בזו בשקט. היא מציעה לו קפה. והוא קולט שיש בו מתח שמתחיל להיאגר. אינטנסיביות מסוימת. הוא אולי זקן, אבל גופו עדיין מגיב. הוא לוגם וגופה רך וריחני וקרוב. 

כבר אלף שנה שאנשים אינם באים אלה אל אלה. ואנו הקוראים איננו יודעים מדוע. אולי הייתה מגיפה. אולי הונדסו האנשים עם נאנובוטים שמתפוצצים כשמתקרבים מידי על ידי תבונה מלאכותית זדונית כלשהי. מכל מקום, הרבייה נעשית באופן מכאני בחוות גידול. סיפוק מיני הוא עניין לרובוטים והולוגרמות שנעשו מוצלחים יותר ויותר ככל שהצורך גדל. והיחיד שיוצא ומטייל בין הבתים, הוא הבא אל הבריות. ספק כומר ספק מצורע. איש ללא בית. אדם עקור. שגורלו נגזר מינקות. 

ומה רוצה ממנו האישה הזו. אולי רק את המתח שלו, את הסבל והעונג והבושה של גבר זקן. ובכן, שתיקח אותם. הביקור הזה הוא שלה. לעשות בו ככל העולה על רוחה. כבר לקחו ממנו דברים גרועים מאלה.

אתה יודע, היא אומרת, הבת דודה שלי מירה אומרת שאתה רובוט. שלא יכול להיות שאתה אדם. זה נכון? הוא מניד בראשו. לא. אני אנושי. לגמרי. אבל איך? היא רוצה לדעת. איך אתה סובל את זה? הוא מושך בכתפיים. אני רגיל, כל החיים שלי ככה. היא פורסת לו חתיכה מהעוגה בשתיקה. מתבוננת בו בסקרנות כמה רגעים. לבסוף: איפה אתה ישן? 

הוא ממתין כמה רגעים, טועם את הקפה בפיו. בחוץ. יש לי אוהל נחמד מאוד. וכשחם ונעים אני פורש שמיכה על הרצפה.

היא שוקלת את זה. איפה אתה מתקלח? אתה לא נראה מלוכלך. יש אגם ליד העיירה. ואפילו מעיין חם במקום סודי שאני יודע עליו. ויש לי כל מה שצריך. סבון, משחת שיניים, כאלה. תרמיל שאני שם באוטו שלי. 

מה זה אוטו? זה מין כלי רכב ישן על גלגלים. כבר לא עושים כאלה. אבל אותי הוא משמש נהדר. עובד על אור שמש. 

אני לא מבינה. אתה פשוט מסתובב ככה? יום אחרי יום? מחכה שתגיע הזמנה? למה? הוא מושך בכתפיים. אלה דברים שנקבעו איכשהו, מתישהו. לכל עיירה אמור להיות אחד כמוני. המערכת קבעה שלכל חוק צריך להיות יוצא מהכלל. זה אחד מהעקרונות המקודשים. זה פתרון לאיזו משוואה. 

פתאום היא נראית עצובה מאוד. הוא מתרגש מזה. עמליה, אין צורך. באמת. החיים שלי יפים בסך הכל. קצת בודדים פה ושם, אבל כולנו... אתה לא מבין, היא אומרת ואוחזת בידיו בין ידיה באינטנסיביות לפתע. אני עצובה בשבילי, לא בשבילך. הוא מסמיק, נבוך. מכחכך בגרון ניחר. שותק. מרגיע את גופו. מקבל את כאבה. נותן לה את מתנת המגע והיחד. 

בעולם זה של מבודדים, היחד הוא כישוף עז, מסתורין, קודש. והיא לאט נרגעת. מביטה בו בהבנה חדשה. בכבוד חדש. כמעט ביראה. הוא מניח לה לרחוץ במרחב המשותף האנושי. הם יושבים כך שעה ארוכה בשתיקה. לזה התכוון בלי ספק המשורר.

אני יכול לשאול אותך משהו? הוא אומר לבסוף אל תוך השקט העמוק והסמיך. בטח. היא עונה. למה העירום? הוא מחזיר. היא מביטה בעצמה קצת בתמיהה. אני תמיד מסתובבת ככה. למה? הוא איננו עונה. יודע שהאישה לא תוכל להבין אדם שאין לו כל הדרוש לסיפוק כל יצר בכל רגע נתון. שרגעי החסד שלו באים מביקור מוצלח נדיר. אבל התשובה הייתה אמתית. והעובדה שאין כאן כל ניצול, כל טורפנות, מנחמת עבורו. 

זמן לא רב לאחר מכן הבא אל הבריות יוצא מבית הבזלת של עמליה ועושה את דרכו חזרה אל המחנה שלו. מיטלטל בדרך העפר על המטה שלו. כמו כמעט כל אחד שהוא מבקר בפעם הראשונה, היא מיהרה לומר בהתלהבות שתשלח זימון לעתים קרובות. אולם זה בדרך כלל לא קורה בסופו של דבר. הבא למד לא לצפות לכך. האינטנסיביות של זה איננה דבר שקל להם לעכל. והם לא מזמינים בקלות דעת שוב ושוב.

כשהוא מגיע הוא מחטט רגע במושב האחורי של המכונית. מוציא מנורת לילה, וספר, וכרית ושמיכה דקה. הוא נשכב על הדשא הרך ליד הנחל. מבין העצים ניתן לשמוע יללות של תנים, ובאופק רחוק רחוק, ניתן לראות את הירח המנופץ לרסיסים בשמיים הנקיים. הוא תוהה שוב, בפעם המליון אולי, כיצד קרה הדבר. ולמה. אולם אין איך לברר. אז הוא מושך בכתפיים, וקורא כמה פיסקאות בספר שלו עד שהשינה משיגה אותו. ונרדם כך.

Photo by Adrien Siami on Unsplash
Photo by Adrien Siami on Unsplash
נכתב על-ידי
אסא וולפסון
הדף נקרא 35 פעמים
אהבתי חיבבתי
3 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי