תפוס אותי אם תוכל

Photo by Mathieu Stern on Unsplash
Photo by Mathieu Stern on Unsplash

שיחררתי את העניבה וכיביתי את המחשב. סרקתי בעיניי הלאות את תום יום העבודה הארוך, שלא השארתי ניירות חסויים על השולחן ושמחקתי את המשימות מהלוח. הכל בסדר, מסודר ונעול במקומו. אין לי תוכניות מפוארות להמשך הערב. אין לי חבר לשבת איתו בכיף על כוס בירה. לא חושב שאי פעם היו לי חברויות מוצלחות. בשיחה אני מרגיש שאין הקשבה מהצד השני, אבל לפעמים ואולי בעיקר אני מבין שאני לא מצליח לשתף. ייתכן שהיו לי הזדמנויות למצות, אך בגילי אני מרגיש שאת רובן כבר החמצתי. אני גם לא נהנה לצאת לדייטים, הבחורות לא אוהבות אותי. טוענות שאני מקסים אך לא בשביל להתאהב. מקסים זה ממוצע. הן רוצות שמישהו יקח אותן לרכב על אופנוע, או להתענג על כל התפריט במסעדת פאר, או שיגרום להן לרחף מעל הקרקע ממילים יפות ומתוחכמות. וזה לא אני. אני מנופה אחרי דייט ראשון. הממש מיואשות מנסות אותי גם במיטה. אני נותן את הכי טוב שלי: כשאני מעניק, משקיע, מלטף הן אומרות שזה לא חייתי מספיק. כשאני שואג, הן אומרות שזה ממש מוזר להתנהג כמו בספארי. כשאני שואל איך היה, הן עונות: "מקסים" ולמחרת כבר נעלמות, חוסמות אותי בכל ערוץ תקשורתי. לא זכיתי לוואו אחד, רק מקסים, מתוק. והכנות במיוחד עונות: "היית ממוצע."

בילדותי, לא עברתי את מבחני המחוננים של בית הספר ובכך אמא החדירה לי שנחסמה דרכי כלפי מוצלחות. תמיד תשאר בינוני, היתה יורה בי כשהייתי מתנהג כילד רגיל, תעלול פה, פלוץ שם, זה באמת לא היה משנה. לאחר מות אבא, אמא שינתה גישה וטענה שזה בסדר להיות ממוצע. אין בזה רע, זה רגוע. ככה לא מתים מהתקף לב. וברוך השם הנה היא עדיין בחיים, הלב שלה מחזיק מעמד כבר שבעים שנה, אפילו לא אוושה קטנה. מושלם בגודל ממוצע. 

התגייסתי להיות חייל ממוצע. ממוצע גובה, וממוצע כשרונות. נקבע לי פרופיל קרבי אבל אמא לא הייתה מוכנה לוותר עלי. אני בנה היחיד ונשארנו רק אני והיא, אבא פרש מן החיים עוד הרבה קודם. הוא אהב את הצבע והשפע ובחר להלך על הקצה. החיים סיפקו לו ריגוש תמידי עד שליבו לא יכל יותר, ונדם. אמא תמיד אמרה לו שינוח, שהמירוץ אחר הריגוש, האקסטרים, יכריע אותו, אך הוא סירב להקשיב. הוא היה שחקן, מהמר, רמאי, והמשטרה עצרה אותו מספר פעמים. אמא אהבה אותו אך לא הצליחה לגרום לו לשנות דרכיו. לאחר מותו היא הצמידה אותי לרגלה, שלא ידבק בי קמצוץ מאופיו של אבא. היא רצתה להמשיך לבשל לי וניסתה לשדך לי בחורות מבלי להבין את הטעם שלי. מבחינתה המבחן היחיד היה אם היא יודעת להכין גפילטע. כמה כאלו כבר יש? אף אחת לא עברה את האודישן המכור מראש.

תקופת הצבא הייתה אפופה בשיממון. הימים נראו ממוצעים כמו אלו שכבר חלפו ואלו שעתידים עוד לבוא עד ליום ההזדכות. הבסיס שלי היה גם הוא ממוצע, עם מספר עצי אקליפטוסים ממוצעים בגובהם, ושבילים צהובים מאולתרים שנחרכו בתוך הדשא מרוב הליכה בקצב ממוצע הלוך וחזור אל חדר האוכל שהגיש אוכל ששאף לממוצע רק בימי חג, או, אם נשארת שבת. אז הטבח היה מצ'פר אותך, מוציא מהמחבוא את כל הדברים שבחוץ נחשבו מאוד ממוצעים אבל כאן היו למעדן מלכים: דני שוקולד, פיתות, חומוס, מלפפונים חמוצים קטנים שלמים. זה לא גרם לי לרצות לתת את השבת שלי לצבא. גם החיילות היו ממוצעות. הייתי מתבונן בהן כשהיו נרדמות עם הווקמן באוטובוס, וראשן היה נשמט, לעיתים עלי ואני אף פעם לא הערתי אותן. הן היו מתיוגות בחאקי עם תיק שחור ופס זוהר ונעלי ריבוק שחורות. כולן נשלחו מאותו קו ייצור רק תאריכי התפוגה התארכו ככל שהתקדמתי ברמת השעמום. לא הצלחתי לייצר חברויות כלל, זה היה המקום היחיד בחיי שבו לא רציתי להתפשר. לא רציתי ממוצע. רציתי בשבילי יותר, אבל לא באמת ידעתי איך משיגים אותו כי אני ממוצע. אמא עם השידוכים שלה לא עזרה. 

תפקידי הצבאי היה אחראי חדר ישיבות המטה. שם גדול לתפקיד קטן בו הייתי צריך לארגן החדר, לדאוג שיהיה נקי, שיהיו מים חמים במיחם, ושהכיבוד יגיע בזמן. הרס"ר מעובה השפם שלי רצה להרשים, תמיד, וסירב למה שהוצע לו מהמטבח. הוא הצליח לשכנע את מפקד המחנה שראוי לכבד את אורחיהם בכיבוד מהמעלה הראשונה ועל כן נוסף לי תפקיד ניהול קופה, קטנה. קופסה קטנה אדומה שהחזקתי במגירה נעולה. בעזרתה הייתי קונה כיבוד אזרחי תמורת קבלה. 

בוקר אחד, באוטובוס, מצאתי דבוק לנעלי הימנית פתק. הוא היה מעט מלוכלך מדריכה, הכנסתי אותו לכיס מכנסי הקופיקו מחשש שאם אגש לפח יתפסו לי את מקום הישיבה. 

כשהגעתי לבסיס ניגשתי לשלמייה עם מספר קבלות שהצטברו מהקופסה האדומה. חישבתי לפני כן את סך ההחזר: 327 שקלים החוזרים לקופה לשימוש נוסף. הוצאתי מכיסי את הקבלות שקצת הצטקמקו ומסרתי לשלמית. היא נזפה בי על חוסר הסדר והחלה מגהצת כל קבלה בין כף ידה לשולחן, היישור לא צלח, אבל אז הבחנתי בידה העדינה, המשוכה בלק ורוד שקוף, בפתקית המלוכלכת שנחה בכיסי החמים עד לפני רגע. נאלמתי דום. חיכיתי לתגובתה הכועסת, אך במקומה הושיטה לי שני שטרות של מאתיים ושטר של חמישים ועוד מספר מטבעות. חייכתי עקום, בטוח שלחיי אדומות ועוד רגע אתפס ואדרש להחזיר את הכסף. אך הדקה חלפה והשלמית רק שאלה אם אני צריך עוד משהו. הנהנתי לשלילה והזדרזתי, מרחיק את גבי ממנה, אטמתי אוזניי לצלילים מחשש שתרים קולה בדרישה שאחזור. השטרות בערו בכיסי, נגעתי בהם כל הדרך לשולחני, מלטף ומרוצה מתחושת הפראיות שהמעשה שלי הביא איתה. התקשיתי להאמין למזלי אז בחנתי אותו. בהחזר שלאחריו הוספתי קבלה אחת שהוצאתי מפח ליד איזו מאפייה. שוב קיבלתי חזרה סכום הגבוה ממה שהוצאתי בקופה. שלשלתי את העודף למעטפה ושמרתי אותו במגירה ולקופה החזרתי תמיד את הסכום המדויק שהיה בו. אני לא חושב שהייתי מתוחכם, אלא שפשוט כולם היו כל כך ממוצעים שאף אחד לא חשב לבדוק את הפערים האלו, אם בכלל שמו לב שנוצרו. חיפשתי להרגיש את החיות, כמו במבחן אומץ, התגרתי, כל פעם קצת יותר ויום לפני טופס הטיולים הענקתי לעצמי מתנת שחרור נאה ששרפתי מייד על דיסקמן אוזניות איכותיות וערימת דיסקים חדשים. בכל פעם שהאזנתי למוזיקה נדמה לי שגבהתי מעט מעל האחרים. 

מאז, חיפשתי את הפרצה בכל מקום אליו הגעתי, את המקום שהוא קצת שובב, קצת נועז, קצת מאיץ דופק, אבל רק קצת כדי לא לגרום לאמא התקף לב. 

במכללה, התעצלתי להשקיע בלימודים, עבדתי במלצרות ולא הרגשתי איזו מטרה נעלה בדרך עצמה אלא יותר בלהשיג את התעודה. את רוב הזמן העברתי במשמרות והייתי עסוק באיך להשיג עבודה כתובה מאשר למצוא את הזמן ללמוד ולכתוב אותה. לאחר שקיבלתי ציונים לא לגמרי גרועים על עבודות שאחרים כתבו, החלטתי לנסות להרוויח כמה גרושים ולמכור אותם הלאה. כשסטודנטים חזרו אליי מרוצים עברתי משימוש עצמי לסחר, יצא לי שם טוב של כותב עבודות אקדמיות מבלי שהעט נגע בדף. התחבולות שלי גרמו לי להרגיש קצת פחות ממוצע, כלומר קצת יותר מהממוצע. 

זרקתי את חולצת המדים השחורה מגולגלת כסמרטוט על מנהל המשמרת ולא הבטתי על פניו ההמומות שקיוויתי שהשארתי אחרי. 

את העבודה הראשונה לאחר הלימודים לא אשכח. עבדתי אצל יבואן צעצועים גדול ונחשב בתור אחראי הזמנות והחזרים. התפקיד נגע בכל שרשרת האספקה, הכסף שהתגלגל שם היה עצום ביחס לגודל העסק. עם הזמן שמתי לב שאין מעקב אחר החזר של פגומים. לקוחות מקבלים זיכוי עבור מוצר פגום וזה נזרק לתוך קרטונים ענקיים מבלי שהוכנסו לאיזשהו מאגר או מעקב. גם לא תמיד דרשו מהלקוח את חשבונית המקור, כי למרות שהבטיחו להם אחריות לעשר שנים, לא ציפו מהלקוח לשמור על הוכחת קנייה. אז יצרתי לקוח פיקטיבי במחשב, עם מוצר פגום פיקטיבי ומסרתי מזומן אמיתי ליד השנייה שלי. הנהנתי לעצמי תודה וצחקקתי. לא עשיתי את זה בשביל הכסף, לא קניתי עם הכסף מכונית ספורט ולא מימנתי חופשה בחו"ל, זה הכל בשביל הריגוש, הסוד שאני מחזיק מכולם. כל פעם שהמנהל היה מציק לי במשהו, הייתי מכניס יד לכיס ומקפיץ את המטבעות שבכיסי. ניצחון קטן שהינדסתי את המערכת לחוקים שאני קבעתי, שהמערכת קצת יותר מטומטמת ממני. שאני באותו רגע כבר לא ממוצע. את הכסף שמתי בבית, לא יכולתי לחשוב על לבזבז אותו בזמן אמת, תמיד ניקר בי החשש שיתפסו אותי סוטה מדרך הישר ואצטרך להחזיר את הכסף. רק לאחר שסיימתי את החלק הזה בחיי משכתי את המעטפה העבה שמתחת למיטה וקניתי לעצמי גיטרה חשמלית וכמה שיעורי נגינה.

לקחתי את התיק, בדקתי שהכספת נעולה והתקדמתי לכיוון היציאה. במבואה הראשית הייתה התקהלות. לשאלתי מי חטף התקף לב, מזכירת ההנהלה נתנה בי מבט כמו מתכוונת לומר שאני אידיוט חסר רגישות. נהדר, חשבתי, אני אוסיף אותם לרשימת התכונות המוצלחות שלי. לאחר כמה דקות של התלחשויות יצאה פמליה של שוטרים מובילים את המנכ"ל ומספר עובדים אל מחוץ למשרדים. אחריהם יצאו שוטרים נוספים מחזיקים ארגזי קרטון מתפקעים צמודים לגופם. החוקר, ארשת רצינות על פניו, פנה למזכירה ואמר לה להודיע לכל העובדים להיות זמינים ולא לעזוב את הארץ בלי אישור מהמשטרה. 

עברו כמה ימים ושום דבר לא קרה. לי.  רבים מהעובדים נקראו לתת את הצד שלהם בסיפור. בעיתון נכתב: 'התרמית הגדולה של הנהלת הבנק. מיליונים נעלמו. המרמה מגיעה עד לבכיר מנהלי הבנק'. ואני הייתי בטוח שהכל טעות. עוד רגע יחזירו את כולם, 'סליחה טעינו' יכתב בכותרת עת יבואו לעצור אותי. לקח לי הרבה זמן להבין שהייתי כה שולי, עד שאפילו התחכום שעשיתי בבנק והכסף שבאמת גנבתי פשוט לא עניין אף אחד.

הכסף הקטן נשאר אצלי, הבנק פשט את הרגל והנוכלים הגדולים נזרקו לכלא. אני שבסופו של דבר באמת הייתי סתם עוד ממוצע. 

 

.

נכתב על-ידי
מיה פ.ל
הדף נקרא 37 פעמים
אהבתי חיבבתי
4 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי