מסיכות או לא להיות. החלומות#22

חלמתי שהתחלפו לי הפנים.

Photo by Krisztina Papp on Unsplash / https://unsplash.com/@almapapi

Photo by Krisztina Papp on Unsplash
בין שני חלומות שונים לגמרי מצאתי את עצמי בחלל חדש, קצת מסנוור, שנסגר סביבי בהשתקפויות מתוך מראות רבות ווילונות שקופים, שהפכו לבסוף לחדר האמבטיה של הבית בו גדלתי בתור ילד. הכל דומם, צונן, נקי ומואר. אני עומד מול הכיור ומתבונן בעצמי בתוך המראה. אני מביט עמוק לתוך עיני ומזיז את הפנים מצד לצד. אני לא מרגיש במשהו שונה. פתאום בארון הכביסה שבצד אני מבחין במסיכת גומי של פנים אחרות. פנים כהות יותר משלי, עם עיניים גדולות ושפתיים עבות, בלי שיער. מבלי לחשוב הרבה אני לובש את המסיכה על הפנים שלי. מיד המסיכה הופכת להיות הפנים שלי. אני מרגיש אחר. הבזק מסנוור של כל התרחשויות היום האחרון חולפות מול עיני, ואני שם לב, שלא זיהו אותי בכלל. באף אחת מההתרחשויות שעברתי בהבזק היום, בגלל הפנים החדשות, אף אחד לא ידע שאני זה אני, אך למרות זאת, בכולן, הרגשתי שבני המשפחה שלי קיבלו אותי.

פתאום שמתי לב לכך שעברתי מהמקלחת למטבח של הבית שגדלתי בו. הוא גדול יותר ממה שהיה במציאות ויש בו הרבה אנשים קטנים. בחלונות שמעל ארון הכלים שמיים בוערים בירוק וכתום ופס בהיר של טורקיז זורח לאורך קו האופק, מעל הגבעות. האחים שלי מסתובבים בין האנשים הזרים במטבח הגדול, וגם אמא שלי. אני שם לב שהם לא מזהים אותי. הם לא מזהים אותי אבל כשהם עוברים על פני במרחב הדחוס והצבעוני הם מקבלים אותי יפה ואומרים לי שלום. גם דודה שלי אופירה נמצאת כאן ולא מזהה אותי עם הפנים האלה; לא ברור לה מי הדמות הזאת שבמטבח, אבל גם היא מקבלת אותי ואני לא חש דחוי. 

אני מתבונן במראה שתלויה על הקיר בפינת המטבח ליד הדלת של המזווה, חדר מזווה כמו בציורי טבע דומם מימי הביניים, עם תרנגולות פנינית תלויות הפוך בחוט, עלומות חיטה, תפוחים, לוח שחמט, מנדולינה ומלונים, ובאמת הפנים שלי אחרות. אני תופס בסנטר ובלחיים ומנסה להוריד את המסיכה ולא מצליח. מנסה שוב פעם, ושוב לא מצליח. אני לא לוקח את זה קשה וכך גם כל האנשים שמסביב, שלא מבינים מה אני עושה שם מול המראה.

פתאום אני במקום אחר, באירוע כלשהו, באולם נשפים גדול. אותו נוף מהמם בירוק כתום וטורקיז בוהק נשקף מהחלונות הגדולים. מהתקרה משתלשלות נברשות גדולות ורצועות של בדים צבעוניים נפרשות ממרכז התקרה אל הקירות שמסביב. דלת גדולה נפתחת ולאולם נכנסים אנשים מהודרים, גברים ונשים במיטב מחלצותיהם, והם לא מזהים אותי. נכנסים גם הרבה אנשי משפחה שלא מזהים אותי, אבל מקבלים אותי יפה. כולם לבושים חגיגי בחליפות ושמלות מימי הביניים ואומרים שלום. מוזיקה עתיקה מתנגנת ברקע, מסביב ניצבים שולחנות גדולים עם מגדלי כיבוד עשיר ואנשים רוקדים בשורות ארוכות. אני מרגיש כמו בסרט 'רומיאו ויוליה' של פרנקו זפירלי. לפתע אני מבחין בבת דודה שלי, רותי. היא נפטרה לפני חצי שנה אבל פתאום אני רואה אותה בחלום. היא עומדת בין אנשים חוגגים בשמלה כהה, עם מחשוף עמוק ושיער אסוף למעלה בסרטים משתפלים. היא יפה מאד וחיוורת מאד ובאה ללחוץ את ידי. היא מתבוננת בי במבט מקפיא ואומרת "אבל מי אתה?" ופונה ללחוץ את ידו של מישהו אחר. זאת היתה ההתייחסות הכי לא נחמדה אלי עד עכשיו אבל גם זאת בגבולות הבסדר. לא הרגשתי לא נעים.

וככה המשיך החלום, כשאף אחד לא באמת יודע מי אני אבל אף אחד גם לא עושה מזה עניין.

האבסורד הוא, שגם אני הרגשתי בסדר ולא עשיתי מזה עניין, וגם לא עשיתי מהומה על כך שהמסיכה לא יורדת.

 

25.04.15

נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 78 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי