קופסא

Photo by jesse ramirez on Unsplash
Photo by jesse ramirez on Unsplash

אחות, אחות, הכאבים החלו.

היא הזריקה לה ישירות לעכוז

ותוך רגעים הכאבים המכווצים  נרגעו

מלווים בחותמת בוז.

הוא אחז בידה בזמן שקראה בספר.

שקר. 

זה רק כדי שהעיניים יהיו עסוקות

בניסיון למנוע מהם לייצר דמעות.

העת הגיעה להשלים את המשימה

הגוף יודע לבד, היא רק פה כי אין לה ברירה.

היא הכריחה אותו לשטוף את הכפפות

בחומר הסגול לחיטוי.

שקט במחלקה, היא לבד בחדר הזה,

המיושן, שהמזגן מכבה עצמו כל רבע שעה.

בדיוק סיפרה לו על המים החומים במקלחת, 

שם לא פתחו את הברזים שנים.

היא דילגה על תענוג רחצת הבוץ.

 

וכעת ציפו לדם. 

 

ריפדו את המיטה וחיכו לבואו.

 

בעמידה על הברכיים, הביטה מטה.

האחות לא חשבה שצריך להציץ,

 הרופא איננו. הדלת נשארה סגורה. 

 רק הם שם, 

מביטים בו נולד, 

נמשך אל האור, 

עגול ככדור.

גדול מכדור גולף, 

קטן  מכדור טניס.

ורדרד, 

שקוף,

חמוד. 

היא חילקה לו פקודות:

פתח את השקית, שפוך אל הקופסא, אסוף אותו לשם וסגור היטיב.

הוא ניקה את מיטתה, והיא נשכבה חלושה.

הלחץ הפנימי על בטנה עבר בבת אחת.

העצבות עמדה בחדר החזיקה יד לשתיקה.

הוא ניגש לאחות.

איזו שלמות, אמרה בעניין.

בתוכה השתוללו, בעטו, בכעס בעלבון, הלב, הראש, הרחם.

אם זו שלמות, למה הוא בקופסא?

נכתב על-ידי
מיה פ.ל
הדף נקרא 20 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי