הבוידעם

מוקדם בבוקר הגיעו הצבע ירון והעוזר הערבי שלו מוחמד. ירון שלח לי הודעה שהגיע, ואני פתחתי את השער. בינתיים משחק לי המזל עם הצבע. הגעתי אליו מפרסומת במקומון. הכול קרה מהר. אתמול עוד ישבנו שבעה על דודתי יעל. מי היה מאמין שמתה בדמי ימיה. מכונית שסטתה לפתע מדרכה נכנסה במכוניתה חזיתית בעוצמה רבה. וזהו. ברגע של חוסר זהירות נגדעו חיים. הטרגי ביותר שיעל נספתה בתאונה בדיוק כשחזרה מתיאטרון ירושלים. שם קיבלה פרס על מפעל חיים לרגל יום הולדתה השישים. משמחה לעצב. אני תמיד אומר שיש לנצל כל רגע בחיים ולצחוק הרבה. אין יודעים מה צופן העתיד.

בשבעה כבר החלטנו להשכיר את הדירה של יעל שבמרכז פסגת זאב. חבל שתעמוד ריקה. אך לפני כן יש לשפץ אותה. יעל בכלל לא תחזקה אותה. היא הייתה עסוקה במחקרים שלה ובהרצאות. היא הייתה פרופסור לספרות ילדים באוניברסיטה העברית בירושלים. והשתתפה בכינוסים בין-לאומיים. צחקו עליה שהיא נשואה למחקר. הסטודנטים שלה העריצו אותה. הם היו כמו ילדיה.

עמדתי בדלת וחיכיתי שהצבעים יעלו לדירה. לבסוף יצאו מהמעלית עם שלל הציוד. "בוקר טוב," קיבלתי את פניהם בחיוך רחב. ירון ומוחמד הניחו את הציוד במרכז הסלון והתבוננו על הקירות. "אחי ואני רוצים להשכיר את הדירה," הסברתי להם. "לכן אנו רוצים שהדירה תיצבע יפה כדי שיקפצו קונים על המציאה."  ירון הסתובב על יד הקירות ובחן אותם. "יש הרבה עבודה. בתחילה יש לגרד היטב את כל הקירות. אני מציע שנתחיל בסלון. הוא החדר הגדול ביותר בבית." 

"בכיף. אתם תחליטו," אמרתי ונכנסתי למטבח כדי שלא להפריע לפועלים במלאכה. מילאתי את הקומקום מים והפעלתי אותו. לאחר שרתחו המים, הכנתי לפועלים קנקן של קפה שחור. "יש לכם קפה, אם אתם רוצים," צעקתי לכיוון הסלון. התיישבתי. יש לי כמה שעות להעביר כאן. לא הייתי בדירה הזאת הרבה. יעל הייתה באה בעיקר אלינו. היא אהבה לקחת אותנו לסרטים כשהיינו קטנים או סתם לשבת איתנו במזללות. מבטי נדד על גבי הקירות והארונות. עיניי נחו על דלת הבוידעם. 

תמיד שעשעה אותי המחשבה מה אפשר למצוא בבוידם: אולי סליק של כלי נשק מימי ההגנה, או אולי תכשיטים יקרים או סתם מכתבים ישנים. קראתי פעם על מישהו שמצא ספר תורה נדיר, ששווה כמה עשרות אלפי דולרים, בבוידעם של דירה שקנה. המצחיק הוא שבמעמד המכירה אמרו לו הבעלים הקודמים שאין שום דבר מיוחד בבית, וכל מה שהוא מוצא, שייך לו. טיפסתי לבוידם ולראות מה דודתי יעל שמרה בו. ראיתי שיש בו קופסאות רבות. מייד התקשרתי לאחי ערן כדי שיעזור לי במיון הקופסאות. קבעתי איתו שבערב יקפוץ לדירה. כשהלכו הפועלים, בא ערן. אני הייתי למעלה, וערן עמד למטה. הושטתי לו כל קופסה. אחרי שהורדתי את הקופסה האחרונה, קפצתי למטה. 

– "בוא נפתח את הקופסאות, ונראה מה יש בהן," הצעתי. ערן הסכים. בקופסה הראשונה היו נעליים ישנות, בשנייה היו צעיפים ישנים, ובשלישית כוסות ישנות מחרסינה. – "לא להאמין. איזו אגרנית הייתה. היא לא זרקה דבר," התלוצץ ערן על דודתו. "אין פה שום דבר מעניין. אם יהיה, תודיע לי. אני עף הביתה. מיכל מחכה לי בבית כדי שאעזור לה לקלח את התינוק," אמר והסתלק מהבית בלי לומר שלום. 

נשארתי לבד עם ערמת הקופסאות. המשכתי לפתוח אותן. קופסה אחת משכה את תשומת ליבי. בתוכה היו מכתבים, גלויות וגזרי עיתון. עברתי על הכול. גלויה אחת נראתה מעניינת. השנה על הבול הייתה 1939, ממש לפני המלחמה. מי שלח אותה ולמי? על הגלויה היה חתום מאיר פלוטקין, תלמיד כיתה גימל מבית ספר תרבות שבגרודנו. הסתכלתי בצד השני כדי לראות מי הנמען. היה כתוב: מערכת העיתון עולמי הקטן שבוורשה. אז ככה הגלויה הגיעה לדודתי. אספה חומרים על יצירות של ילדים. בוודאי חוקר שואה נתן לה אותה.

בגלויה היה כתוב שיר: "כבר בא אלינו החורף/והביא משחקים לרוב/כל ילד מחליק לו/על הקרח ברחוב  כמעט בכל יום/שלג יורד –/ וכל ילד קטן/משמחה רוקד... כדורי שלג עושים הילדים/וזורקים אותם זה אל זה./מה נעים המשחק, מה נחמד ויפה! וגולם שלג/עושים הילדים/ומבלים את זמנם/במשחקים הנחמדים". לבי פעם בקרבי. מי זה היה הילד? איך הגיעה האיגרת לדודתי?

יש לי משימה. דבר ראשון אחפש את שם הילד במאגר השמות המרכזי של יד ושם. היו במאגר 11 שמות. רק אחד היה מגרודנו. נכנסתי לכרטסת שלו. היה כתוב בדף עליו שמאיר פלוטקין נולד למשה ולאסתר לבית כגן ב-1930 בגרודנו שבפולין. היה לו אח נתן. זה הוא. התרגשתי כמוצא שלל רב. מי נתן את העדות? אולי אמסור את הגלויה לקרובי משפחתו. לי אין מה לעשות בה. והם ישמחו לקבל זיכרון ממנו.

הסתכלתי מה כתוב בשורת נותן העדות: מרים מאיר-כהן מרחוב נווה עוז שבפתח תקווה. ולפי עדותה היא בת דודה של מאיר פלוטקין. החלטתי לחפש אותה או כל בן משפחה אחר שלה. התחלתי ב-144. נכנסתי לאתר של בזק והקלדתי את שמה. בחיפוש עלה רק מספר טלפון אחד לשם מרים כהן מפתח תקווה. מפאת השעה המאוחרת אמרתי לעצמי שכבר אתקשר מחר. בלילה חלמתי על הילד הקטן, שרץ בשלג, יוצר כדורי שלג באצבעותיו הקטנות ומשליך אותם. צעיפו מתבדר ברוח, ועיניו נוצצות משמחה. נו, שייגמר הלילה, ואוכל להתקשר לאישה.

קמתי השכם בבוקר, וחיכיתי לשעה שמונה כדי להתקשר. לא נראה לי מנומס להתקשר קודם. אולי עוד ישנים. בשמונה בדיוק חייגתי למספר שהוצאתי מהאתר. הטלפון צלצל וצלצל. לבסוף ענתה אישה בעלת קול צעיר: hello. Who is it?"" – "Hello" עניתי לה. "I am looking for Miriam". היה שקט. כנראה, לא ציפו לשיחה. לבסוף היא ענתה: "Just a moment". "אימא, טלפון," אמרה. שמעתי מישהו קם וניגש בצעדים כבדים לטלפון. "הלו," נשמע בסוף קול עונה. "מי זה?" – "שלום, בוקר טוב, אינך מכירה אותי. אני עודד רזניק. מצאתי גלויה שכתב אחיין שלך מאיר פלוטקין מגרודנו." "אדוני, אינני מגרודנו," ענתה בחוסר סבלנות, וניתקה את השיחה. נשארתי עם השפופרת ביד המום.

טוב, אסטרטגיה חדשה. נכנסתי לדף של גוגל, והקלדתי את השם מרים מאיר-כהן. התחלתי לעבור על התוצאות. לבסף הגעתי לדף של אתר Geni,אתר לחיפוש שורשים גנאולוגיים, ולפיו מרים נפטרה בשנת 2000. מנהל הדף היה עופר מאיר, נכד שלה. גמרתי אומר לפנות אליו. כעת חיפשתי את שמו בגוגל. נמצא שיש לו דף פייסבוק. נכנסתי לפייסבוק. אך אבוי, יש כמה אנשים מישראל העונים לשם עופר מאיר. נכנסתי לדף פייסבוק של כולם, עד שתאמה התמונה הראשית של אחד מהם את התמונה של הנכד של מרים מתוך אתר הגנאולוגיה. שלחתי לו הודעה פרטית, והשארתי את מספר הנייד שלי. 

כל אותו היום מדי פעם בפעם בדקתי בפייסבוק אם קיבלתי הודעה מאותו עופר. שום דבר. רק לאחר כמה ימים צלצל הנייד, ועופר היה על הקו. הוא נשמע נרגש. "סליחה שלקח לי קצת זמן לענות. אני לא מסתכל כל העת בפייסבוק. כתבת לי יש לך גלויה ממאיר. סבתא סיפרה קצת עליו. לה היה קצת יותר מזל ממנו," צחק. סיפרתי לו שאנחנו מתכוונים להשכיר את הדירה של דודתי, זכרה לברכה, ותוך כדי פינוי הדירה נמצאה הגלויה.

לאחר שהקשיב עופר לדבריי אמר: "אני אשמח לנסוע אליך. אני מעדיף בסוף שבוע. ושוב תודה שיצרת עימי קשר. לא ברור מאליו." תיאמנו שהוא יבוא אליי ביום שישי הקרוב לקראת הצוהריים. עופר הגיע בשעה היעודה. נראה בדיוק כמו בתמונה במחשב. הוא יצא מן המעלית והושיט לי יד לשלום. "תודה שיש אנשים טובים באמצע הדרך. אתה צדיק שטרחת לחפש אותי." חייכתי והושטתי לו את הגלויה. הוא קרא את תוכנה. "היה מוכשר מאיר. חבל שלא שרד. כך היה לנו עוד בן משפחה." שוב הודה לי והסתלק.

שמחתי והייתי נרגש על שעשיתי מצווה, ונתתי מזכרת מקרוב משפחה מהשואה. לאחר כמה חודשים גלשתי לי להנאה באינטרנט. הגעתי לאתר של מכירות פומביות. אני מסתכל מה מוכרים באתר,  ואיני מאמין למראה עיניי: הגלויה של מאיר פלוטקין, אותה עדות יחידה מהשואה, ובה השיר, נמכרה ב-500 דולר. והיה כתוב על הגלויה: שיר נדיר של ילד שנספה בשואה. התוכן של הדף

נכתב על-ידי
הדר פרי
אוהבת את המילה הכתובה ואוהבת את השפה העברית.
הדף נקרא 51 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי