ביטוח צד ג'

האיש ניגש אל החלון ונקש עליו שתי נקישות קלות.

פלג ישב קפוא. שתי ידיו היו עדיין על ההגה. הלב שלו רץ ב-150 קמ"ש. 

האיש דפק שוב על החלון, הפעם קצת יותר חזק. 

פלג הביט בו. האיש היה צנום וממושקף. הוא לא נראה כמו מישהו שעלול פתאום לשלוף סכין.

"צא בבקשה", אמר לו האיש. 

פלג נותר קפוא במקומו.

"צא, אמרתי".

"כן, כן, אני יוצא".

פלג יצא לאט מהאוטו. הוא הרגיש כאב עמום בצוואר. האיש הניח יד על כתפו כאילו היה חבר ותיק. 

"בוא, אבאל'ה, תראה מה עשית", אמר האיש.

רק אז קלט פלג מה קרה.

פלג הביט במכסה המנוע של היונדאי שלו. הוא היה מקופל בזווית בלתי אפשרית. אדי מים פרצו מהרדיאטור המעוך.

ואז הביט במכונית השנייה, זו שבה פגע. 

הלב שלו נפל.

הרמזור התחלף בינתיים לירוק ונהגים התחילו לצפור להם שיזוזו הצידה.

האיש הוציא סיגריה והדליק אותה במצית זיפו מוזהב. "אתה לא מסתכל לאן אתה נוסע?" שאל ברוגע, כמעט בחביבות. 

"אני... אני מצטער.. לא שמתי לב... אני".

"יש לך מושג כמה האוטו הזה עולה?"

לא היה לא מושג. 

"750 אלף שקל", אמר האיש מבלי להמתין לתשובה. "תראה איזה בובה של אוטו. לא ככה?" 

הוא ליטף את הכנף של הב.מ.וו הכסופה. 

הפגוש האחורי של רכב היוקרה היה סדוק לכל אורכו מעוצמת הפגיעה. זה לא נראה כמו נזק רציני, ניסה פלג להרגיע את עצמו. מצד שני, חשב, לך תדע כמה עולה לתקן פגוש אחורי של ב.מ.וו. בטח יותר ממה שעולה כל האוטו שלי.

"אני מקווה בשבילך שיש לך ביטוח צד ג'" אמר האיש.

"כן, אני חושב שיש לי צילום של הפוליסה באוטו. אתה רוצה לראות?"

"בכיף", אמר האיש ולקח שאכטה מהסיגריה. 

פלג ניגש אל הצד של הנוסע והאיש אחריו, כאילו הוא חושש שיברח לו.

כשפתח פלג את תא הכפפות כדי להוציא את השמרדף שבו החזיק את רשיון הרכב והביטוחים, האיש הציץ מאחורי כתפיו.

איזה נודניק.

ואז הבחין האיש בשקית.

שקית אוכל פשוטה, של סנדוויצ'ים, ובתוכה עשרה גרם בלו מאנסטר הול.

"הופה, מה יש לנו כאן?", שאל האיש. 

פלג סגר במהירות את מכסה תא הכפפות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

"זה.. זה שום דבר", מלמל.

"מעניין מה המשטרה תגיד אם היא תגלה שהחזקת גראס באוטו בזמן שעשית תאונה", אמר האיש ונעץ מבט מקפיא בעיניו. "נראה לי שאתה גם מסטול, לא ככה?"

"לא, מה פתאום", אמר פלג. 

זה היה שקר.

שעה קודם לכן, כשישב עם כמה חברים אצל שפיגל בבית, הוא עישן חצי תותח וגם שתה שתי בירות וכמה צ'ייסרים של ערק, כך שהוא היה לא רק מסטול – אלא גם שיכור.

האיש הוציא מהכיס את הטלפון שלו והחל לחייג.

"אתה מתקשר לגרר?", שאל פלג בחשש.

"לא. אני מתקשר למשטרה. אני אזרח שומר חוק. חייב לדווח להם שהייתה תאונה".

"לא.. לא... בבקשה.. אל תתקשר. זו תאונה בלי נפגעים ויש לי ביטוח, הנה..." הוא הראה לו את הצילום של פוליסת הביטוח צד ג'.

האיש החזיר את המכשיר לכיס.

"אין בעיה", הוא אמר, "אבל איך אומרים? אין ארוחות חינם".

"מה אתה רוצה? כסף? אין בעיה. אני אשלם כמה שצריך, אבל אל תתקשר למשטרה".

"אוקיי. אבל רק בגלל שאני במצב רוח טוב היום".

"וואי, המון תודה. אתה רוצה?"

"300", אמר האיש.

פלג חש הקלה גדולה. 

"רגע, אני אבדוק בארנק. נראה לי שיש לי 300 שקל במזומן. אם לא, יש פה כספומט בפיצוציה ליד, אני אלך להוציא..." 

האיש התחיל לצחוק. "בואנה, אתה קורע. חשבת על קריירה בסטנד-אפ?"

"למה? מה? אמרת שאתה רוצה 300 שקל..."

"לא אמרתי 300 שקל. אמרתי 300".

"300 מה? אה, דולר? אין בעיה, אני..."

"לא דולר. שקל. 300 אלף שקל".

"מה??"

"מה ששמעת".

"מאיפה אני אביא לך 300 אלף שקל??"

"לא יודע. אבל אם זו בעיה, אני פשוט אתקשר למשטרה ואחסוך לך את הטרחה". הוא שב והוציא את הטלפון מהכיס.

"לא, לא, אל תתקשר! אני אבדוק מה אני יכול לעשות".

בעוד שלושה ימים אמור היה פלג להתחיל את עבודתו החדשה כאיש צוות בפרויקט ביטחוני מסווג באחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות. רכב צמוד, משכורת גבוהה, תנאים מצוינים ועבודה מעניינת. 

העבודה האמיתית הראשונה שלו אחרי ארבע שנים של עבודות סטודנטיאליות מסריחות.

הוא חייב להשיג את הכסף. אם האיש הזה יזמין משטרה והם יגלו שנהג תחת השפעת סמים ואלכוהול, ועל הדרך גם ייראו את האוצר שהוא מחזיק בתא הכפפות, זה הסוף שלו.

"תן לי שבוע ואני אשיג לך את הכסף", אמר פלג.

"יש לך שלושה ימים", אמר האיש. "ולא כדאי לך לאכזב אותי. אתה יכול לשאול אנשים שאכזבו אותי. זה לא נגמר טוב".

פלג הרגיש צמרמורת בכל גופו. רק אז הבין שהסתבך עם עבריין.

"אני... אני אעשה הכל להשיג את הכסף".

"אני בטוח שתעשה הכל", אמר האיש. "רק תביא לי בבקשה לצלם את הביטוח ואת תעודת הזהות שלך. וגם תיתן לי מספר טלפון וכתובת".

"בבקשה", אמר פלג. "אתה יכול לתת לי גם את הפרטים שלך?"

האיש חייך חיוך רחב. "אין צורך. אני כבר אמצא אותך. ושלא תגיד שאני לא נחמד, הנה, אני מזמין לך גרר. על חשבוני".

"תודה" אמר פלג. רגליו רעדו.

"אה, ועוד משהו. אפשר רגע לראות את החומר?"

"כן, בטח". פלג הוציא את השקית מתא הכפפות. "הנה, בבקשה".

האיש פתח את השקית ורחרח. "נראה חומר טוב", אמר – והכניס אותה לכיסו. "עדיף שלא יתפסו אותך עם זה", הוסיף בחיוך.

***

"מאיפה אני משיג עכשיו 300 אלף שקל?" חשב פלג בזמן שנהג הגרר העמיס את המכונית שלו.

בטח לא מההורים שלו, שעדיין לא התאוששו מקריסת העסק שלהם.

גם לא מהחברים התפרנים שלו.

יש לו 50 אלף שקל בפיקדון בבנק. גם זה משהו. אבל עדיין חסר לו עוד 250 אלף שקל.

כלומר, רבע מיליון.

למחרת על הבוקר ניגש לבנק כדי לבקש הלוואה. הוא נכנס למשרדה של סגנית מנהל הסניף ואחרי לא מעט תחינות, הסברים ושקרים יצא משם עם הלוואה של 100 אלף שקל. זה המקסימום שהיא הסכימה לאשר לו.

נשאר לו לגייס עוד 150 אלף שקל.

אין ברירה. 

הוא הזמין מונית ונסע לבית האבות משען בנאות אפקה.

כבר שנה שלא ביקר כאן.

חצי שנה שלא הרים לה טלפון.

איזה חרא של נכד, חשב.

אבל מה יש להפסיד?

הוא ניגש אל דלפק הקבלה. "היי, אני הנכד של צילה אברמסון. באתי לבקר אותה".

האישה בדלפק נעצה בו מבט קר. "מה השם שלך? אף פעם לא ראיתי אותך כאן".

"פלג. פלג אברמסון".

"שנייה, אני בודקת". היא ניגשה לחדר האחורי וחזרה אחרי כמה דקות.

"בוא איתי", אמרה. 

צילה אברמסון בת ה-93 ישבה במועדון מול הטלוויזיה והביטה במבט חלול בשידור חוזר של איזו תוכנית ריאליטי.

"גברת צילה, הנכד שלך בא לבקר אותך", אמרה האישה מהקבלה.

"היי, סבתא", אמר פלג וניגש לנשק את סבתו.

"מי אתה, אדוני?", אמרה סבתא צילה.

הוא קפא במקומו.

היא כבר לא מזהה אותי.

"סבתא שלך במצב לא כל כך טוב בזמן האחרון", אמרה האישה. "היא כבר בקושי מזהה אנשים".

לפתע אורו עיניה של סבתא צילה. 

"רגע, אני יודעת מי אתה!", הזדעקה. "אתה הנְבֵיילֶה שגנב לי את כל התכשיטים!"

"לא, לא, מה פתאום? אני הנכד שלך, הבן של יעקב..."

"גנב! גנב! תקראו למשטרה!" החלה סבתו לצעוק.

עוד פעם משטרה? מתי הפכתי לכזה עבריין מבוקש? בפעם הראשונה מאז התאונה עלה על פניו חיוך. 

חיוך מריר, אבל חיוך.

החיוך נמחק מהר מאוד, כשהבין שכסף הוא לא יראה מסבתא שלו.

איזה בנאדם חרא הפכתי להיות, חשב. סבתא שלי שוקעת בתוך האלצהיימר, היא כבר לא מזהה את הנכד שלה – וכל מה שמעניין אותי זה הכסף שלה?

רבע שעה אחר כך, כשישב על ספסל מחוץ לדיור המוגן והמתין לנהג של גט טקסי, הטלפון שלו צלצל.

"מותק, זה צדוק מהמוסך. תשמע, האוטו שלך טוטאל-לוס. התיקון יעלה הרבה יותר מהמחיר שלו. מקווה שיש לך ביטוח מקיף".

לא היה לו ביטוח מקיף. הוא עשה רק חובה וצד ג'.

איזה מטומטם אני, אמר בלבו.

לא שזה משנה משהו עכשיו.

ואז פרצו הדמעות.

פעם ראשונה שבכה מאז ההלוויה של ששון, שנהרג שני מטר ממנו במבצע צוק איתן.

***

בשעה אחת בלילה, שלושה ימים בדיוק אחרי התאונה, הטלפון שלו צלצל ממספר חסוי. 

"מה קורה נשמה? אני מקווה שגייסת את הכסף".

"הצלחתי להשיג 200 אלף שקל" אמר פלג בקול רועד.

"אבל דיברנו על 300 אלף. או שיש לך בעיות זיכרון בגלל התאונה?"

"כן, כן, אני יודע, אבל זה מה שהצלחתי בינתיים. לקחתי הלוואה ורציתי לבקש מסבתא שלי, אבל היא..."

"הסבתא שלך מעניינת את הסבתא שלי", אמר האיש מצדו השני של הקו. "עכשיו תקשיב לי טוב: בעוד 10 דקות יגיע אליך הביתה שליח של פיצה. הוא יביא לך פיצה – על חשבוני, תראה איזה לארג' אני – ואתה תביא לו את הכסף. 200 אלף שקל. יש לך עד מחר בחצות בערב לגייס את שאר הסכום, אחרת יהיה רע מאוד. אגב, אני מקווה שאתה אוכל פיצה עם פטריות". 

האיש ניתק את השיחה בלי לחכות לתגובה.

פלג רץ לשירותים להקיא כשחומוס מביט בו בעיניים פעורות.

הוא שטף פנים וליטף את כלבו הזקן והאהוב כשנשמעה דפיקה בדלת.

השליח של הפיצה.

***

פלג התייצב ליומו הראשון בעבודה החדשה אחרי לילה ללא שינה. הוא התלבש על פי קוד הלבוש שהוכתב לו – מכנסיים מחויטים וחולצה לבנה מכופתרת – אבל נראה כמו הומלס שסיים זה עתה בקבוק של וודקה זולה.

ואם זה לא מספיק, הבטן שלו כאבה אחרי שחיסל פיצה שלמה עם פטריות (האמת היא שהכלב קצת עזר לו).

"מה נשמע, פלג? ברוך הבא", אמר הבוס החדש שלו ולחץ את ידו. פלג השיב בלחיצת יד רופסת שאינה אופיינית לו. 

"בוא, אני אכיר לך את החבר'ה", אמר ראש הצוות.

פלג הצליח איכשהו לצלוח את יומו הראשון בעבודה, אבל לא קלט דבר ממה שהסבירו לו בחפיפה. אפילו לא את שמה של מהנדסת התוכנה הצעירה שחנכה אותו. בנסיבות אחרות הוא כבר היה מבקש את הטלפון שלה עד סוף היום, ולא כדי לשאול אותה שאלות על החומר. אבל כל מה שעניין אותו עכשיו זה איך הוא מגייס עוד 100 אלף שקל עד הלילה בחצות.

כשכולם יצאו לאכול, הוא עשה סבב טלפונים לחברים טובים.

עד הערב הצליח לגייס עוד 25 אלף שקל. 

סכום יפה, אבל זה עדיין לא מספיק.

כשהגיע הביתה, קצת אחרי שבע בערב, ציפה לראות את חומוס מקבל את פניו בשמחה.

אבל בדירה השתרר שקט.

"חומוס!" הוא קרא.

כלום.

"חומוס!"

שקט.

הוא נכנס לחדר השינה – והשמיים נפלו עליו.

חומוס שכב על המיטה ללא רוח חיים. המצעים היו מגואלים בדם.

לקח לו כמה שניות להבין מה קרה.

"בנזונה! אני אהרוג אותו!" 

פלג פרץ בבכי מר וחיבק את הכלב המת.

חולצתו הצחורה הוכתמה בדמו של חומוס.

חומוס היה גמלאי של יחידת עוקץ. במבצע צוק איתן הוא הצטרף עם המפעיל שלו לצוות של פלג במגלן. הם עמדו להיכנס לבית באזור חאן-יונס כדי למקם בו תצפית, ואז גילה הכלב שהבית ממולכד בעשרות קילוגרמים של חומר נפץ תקני. אילו היו נכנסים, אף אחד מהם לא היה יוצא חי. 

נהוג שהמפעיל מאמץ את כלבו אחרי שהכלב מסיים את תקופת שירותו בעוקץ, אבל המפעיל של חומוס יצא לטייל ולעבוד באוסטרליה מיד לאחר שחרורו מצה"ל. פלג, שהשתחרר לפני אותו לוחם עוקץ וכבר חזר מטיול של כמה חודשים במזרח, ביקש ממנו לאמץ בעצמו את חומוס.

זה לא היה סתם כלב. 

זה היה הכלב שהציל את חייו ואת חיי החיילים שלו.

ועכשיו הוא מת.

כלומר, נרצח.

והכל באשמתו.

***

פלג כיסה את הכלב בסדין כשהטלפון צילצל.

מספר חסוי.

"מה עשית, יא בן זונה?" צעק פלג.

"אני מבין שקיבלת את דרישת השלום ששלחתי לך", אמר האיש. "אני ממש מצטער, גם אני אוהב כלבים. אפילו יש לי שני רוטוויילרים. אבל זה היה או להרוג את הכלב שלך, או להרוג את אחותך הקטנה. גילי. כן, אני יודע איך קוראים לה ואני יודע באיזה בית ספר היא לומדת. כיתה י"א, נכון?  אבל אני לא אוהב להרוג אנשים. אלא אם אין ברירה".

"אני אהרוג אותך אם תתקרב לאחותי!" אמר פלג. הוא הביט  בכלבו המת והוסיף: "אתה תשלם על מה שעשית!"

"אולי אני אשלם על מה שעשיתי, אבל קודם אתה תשלם את החוב הקטן שלך. מקווה שגייסת את הכסף".

פלג ניתק את השיחה. הוא כבר עמד לחייג למשטרה, אבל הבין שאין טעם. 

הוא לא יודע כלום על האיש. הוא אפילו לא רשם או צילם את מספר הרכב שלו אחרי התאונה. מה יגיד לשוטרים? 

אחרי חצי דקה הטלפון צלצל שוב.

הוא לא ענה.

הטלפון המשיך לצלצל.

זה לא יעזור לי אם אסנן אותו. הוא עוד מסוגל לרצוח את גילי.

ואז עלה לו רעיון.

הפעם הוא ענה לשיחה.

"אם אני אביא לך את הכסף אתה תעזוב אותי ואת המשפחה שלי במנוחה?"

"כן. אני מבטיח", אמר האיש. 

***

בעשר בלילה נשמעה דפיקה בדלת.

השליח עם הפיצה. אותו שליח מהפעם הקודמת.

"בוא, כנס", אמר לו פלג.

השליח נכנס. "איפה הכסף?" הוא שאל.

"הנה, כאן", אמר פלג. הוא פתח את תיק ה"נייקי" שהיה מונח על השולחן והוציא ממנו כמה חבילות של שטרות.

השליח החל להכניס את החבילות לתוך התיק של הפיצה ולא שם לב לחפץ המתכתי שבידו של פלג.

עוד לפני שהשליח הספיק להבין מה קורה, האקדח היה מוצמד לרקתו.

זה היה אקדח ברישיון שהחזיק פלג מאז הצבא. הוא לא חשב שישתמש בו אי-פעם.

"אם אתה זז, אתה חוטף כדור בראש", אמר פלג. קולו היה רגוע.

"מה אני עשיתי? אני רק השלי..."

"אתה הרגת את חומוס?"

"מה זה חומוס?"

"לא מה. מי. חומוס זה הכלב שלי, ששוכב עכשיו מת על המיטה פה בחדר ליד".

"מה פתאום.. לא הרגתי אף אחד, אני.."

"אל תשקר לי!" אמר פלג ולחץ את הקנה לרקתו של השליח.

"אני לא התכוונתי.. אני.. אני... אני דווקא אוהב כלבים. הוא הכריח אותי".

"מי הכריח אותך?" 

"אני אפילו לא יודע איך קוראים לו".

"ואתה אמור להביא לו את הכסף, נכון?"

"כן".

"ואיך הגעת לכאן?"

"יש לי טוסטוס. הוא פה למטה".

"יופי. אז עכשיו יש לך ברירה: או שתגיד לי איפה אתה אמור לפגוש את האיש ששלח אותך, או שאתה חוטף כדור בראש".

הבחור לא התלבט אפילו לרגע. הוא נתן לו את הכתובת שבה אמור היה לפגוש את האיש ולהביא לו את הכסף.

"עכשיו בוא איתי". פלג הוביל את השליח לחדר השינה. 

"תשכב!" הוא פקד עליו והצביע על המיטה.

"ליד הכלב?"

"כן!"

"אבל..."

"אתה רוצה כדור בראש?"

"לא, לא", אמר הבחור המבוהל ונשכב ליד גופת הכלב. פלג כפת אותו באזיקונים וחסם את פיו בחולצה. "צוות פלג, סוף מסלול", נכתב עליה.

הוא לקח את המפתחות, את הקסדה ואת המעיל של השליח וירד במדרגות. הקטנוע עמד בכניסה לבית.

פלג רשם ב-waze את הכתובת שנתן לו השליח, מפעל נטוש באזור התעשייה של חולון. 

הוא הניע את הטוסטוס ויצא לדרך.

***

האיש נשען על הב.מ.וו ועישן.

פלג עצר את הקטנוע כעשרים מטר ממנו.

"נו, סמי, הוא הביא לך את הכסף?", שאל האיש.

פלג הנהן בראשו. הוא הוציא מהארגז את התיק של הפיצה והתקרב אל האיש מבלי להוריד את הקסדה והמעיל.

ואז, כשהגיע למרחק של חמישה מטר ממנו, שלף פלג את האקדח וירה שני כדורים.

האחד פגע בחזהו של האיש והשני בצווארו.

הוא התקרב אליו וירה כדור נוסף כדי לוודא הריגה.

זו לא הפעם הראשונה שהוא הורג אדם. במבצע צוק איתן חיסל שני מחבלים.

הוא לא הרגיש בהבדל.

***

הוא התעורר בשבע בבוקר אחרי שעה וחצי של שינה טרופה והתארגן לקראת יומו השני במקום העבודה החדש.

הוא עוד הספיק לנסוע בלילה לפארק הירקון ולהשליך את האקדח למים העכורים. לקראת מועד חידוש הרישיון הוא יצטרך לדווח למשטרה שגנבו לו את הנשק. אבל דיה לצרה בשעתה.

פלג עמד להזמין מונית – היום הוא כבר אמור לקבל את הרכב מהחברה - כשקפץ לו פוּש ב-ynet:

"רצח בחולון: גבר בשנות הארבעים לחייו נמצא ללא רוח חיים ליד מפעל נטוש".

אחר כך, במונית, בדרך לעבודה החדשה, לבוש במכנסיים מחויטים ובחולצה מכופתרת, נכנס פלג לאפליקציה כדי לקרוא את הדיווח הראשוני על הרצח. שמו של הנרצח עדיין לא פורסם, אבל נכתב שהוא היה עבריין מוכר למשטרה ולכן מעריכים שחוסל במסגרת המלחמה בין משפחת מסילתי למשפחת כהן, שכבר גבתה כמה וכמה קורבנות. עם זאת, במשטרה גם לא פוסלים את האפשרות שמדובר בעסקת סמים שהשתבשה, אבל לא פירטו על סמך מה הגיעו למסקנה הזאת.

אבל פלג הבין מיד.

הוא נזכר בשקית.

שקית אוכל פשוטה ובתוכה עשרה גרם בלו מאנסטר הול.

"נראה חומר טוב", אמר האיש בלילה של התאונה, כשעמדו ליד היונדאי המעוכה. "עדיף שלא יתפסו אותך עם זה".

והכניס את השקית לכיסו.

השקית ועליה טביעות האצבע של פלג.

הטלפון שלו צילצל.

מספר חסוי.

"שלום, אני מדברת עם פלג אברמסון?"

"כ...כן", אמר פלג.

"מדברת חגית ממרחב איילון. היינו רוצים לשאול אותך כמה שאלות, אז אם תוכל להגיע בשעתיים הקרובות לתחנת המשטרה ברחוב פיכמן 18 בחולון".

הטלפון נפל לו מהיד. 

הוא הרגיש את הבחילה מטפסת במעלה גרונו. 

"תעצור בצד!" צעק לנהג המונית.

זה היה מאוחר מדי. 

(סוף)