אוטוטו 50

Photo by Dulcey Lima on Unsplash

כל החיים שאפתי לבטחון , בטחון כלכלי , בטחון זוגי, פרנסה טובה. אני גרה באזור טוב לא רועש מדי לא שקט מדי, הרבה עצים, שכנים כמוני. אנשים מלומדים ,כאלו שאפשר להתרועע איתם, לשתות איתם קפה בבית הקפה השכונתי בבקרים האלו שאני עובדת מהבית. כי באמת מה יותר חשוב מבטחון בחיים? מנוחות? מסניף של yellow קרוב לבית, או אפילו יותר טוב, סניף של טיב טעם כשהסופר סגור, מוולט. אתם אולי מזלזלים במה אני אומרת אבל אלו אתם שרוב חייכם חיים בדיוק כמוני, בטווחים של הביטחון, של השלווה, רוצים שקט, להמשיך הלאה בחייכם וכך גם אני.

זה נכון שכראש עמותה העוסקת בהקטנת פערי השיוויון, יוצא לי להתקל לעיתים באותם חסרי מזל, לא נעים לי להגיד ,אולי כאלו שעשו טעות, צרצרים כאלו נו, הצרצר והנמלה, אתם מבינים למה אני מתכוונת. אנשים שבחרו "להתנסות" , "לחיות את הרגע" , "להיות בכאן ועכשיו" אנשים ש"יוצאים לריטריטים". אז כן, המחקרים שאני עושה תורמים אולי להקטנת הפערים אבל בהחלט מצביעים על כך שלחיות את החיים כך מגדיל את הסיכוי להיות עני ולגור בדרום תל אביב או, שלא נדע, ברמלה או לוד בלפחות שתי בטא. אני לעומת אותם אנשים לא מתכוונת ליפול למלכודת הזאת. עד היום זה הצליח לא רע עם שתי תאומות שאוטוטו מתגייסות , בית ברמת השרון, פקינז ועמוס בן זוגי מהתואר הראשון שכבר שנים מנהל את קרן ההשקעות שלו באופן יוצא דופן. אני לא בדיוק מבינה מה בדיוק הדברים האלו שהוא מעורב בהם אבל נראה שמה שהוא לא עושה שם זה עובד בסך הכל לא רע.

טוב נו..חוץ מהקטע הזה של הסקס בשלישי בבוקר ושישי בצהריים. פעם איכשהו זה לא הפריע לי . לא שאי פעם לי ולעמוס היה סקס מדהים אם להיות כנה, אבל זה גם לא היה כזה נורא. עמוס, למרות זהות זכר האלפא שלו בעולם ההשקעות, הוא גבר רגיש ותמיד מתרכז במה שעושה לי נעים. אומנם בקטע תחרותי כזה וקצת אובססיבי כזה אבל עדיין נעים. זה נכון שהוא אף פעם לא חצה את הגבול ועשה איזה משהו מטורף כמו להציע לצרף גבר נוסף או אישה או אפילו לא אנאלי אבל זה היה נעים וזה היה בשלישי בבוקר ובשישי בצהריים וזה לא יותר מדי ולא פחות מדי למרות שלפעמים לא התחשק לי. ידעתי שאני צריכה להתחשב גם בו , שהוא עובד כל כך קשה עד שעות מאוחרות ושזה חלק מהדיל הזה של יציבות , של בטחון. עד שפשוט לא יכולתי להמשיך עם זה, זה לא שלא רציתי, אבל פשוט משהו כבר לא הסתדר עם התחושה הזאת שאני בסקס ונעים לי אבל שום דבר לא קורה, אני אוטוטו אהיה בת חמישים, אני לא יודעת למה אמרתי את זה לעצמי, אבל זו מחשבה שפתאום התחילה להופיע בשנים האחרונות, עוברת לי בראש ככה פתאום out of nowhere.

לא שהיתה למחשבה הזו איזה המשך או שמשהו קרה אחרי שחשבתי אותה, אבל מדי פעם כשקראתי מחקר, ישבתי בקפה עם חברה או בימי שלישי בבוקר עם עמוס היא הייתה המחשבה הזאת שאני אוטוטו בת חמישים. בהתחלה הייתי מנסה להעיף אותה בכל הכוח, חושבת על סידורים, על קריירה, או לעשות נעים לעמוס בסקס אבל זה לא עבד. ככל שהתאמצתי יותר כך היא התעקשה להגיע יותר פעמים ויותר חזק כמו משהו עיקש שלא מרפה, כמו איזה חתול רחוב רעב שהולך אחריך ברחוב ואתה מנסה לברוח ממנו כי אם תעצור לרגע תרחם עליו ותתן לו לאכול הוא יתחיל ללכת אחריך לכל מקום ואז לא תהיה לך ברירה ותצטרך לטפל בו כל החיים. 

אם רק השכנים היו יודעים, הרבה פעמים אני חושבת מה יודעים השכנים על מה שקורה איתי עכשיו. לפני שנתיים שהתחלתי לעשות ג'וגינג בהמלצת חברה זה התחיל הרגיע אותי, הפסיכולוגית אמרה לי שריצה זה טוב , שזה כמו פרוזאק רק טבעי ושאם אמשיך אבל לא אגזים זה ישמור עליי בכושר טוב אבל גם במצב רוח טוב. התחלתי בריצות קצרות של שני קילומטרים ואחר כך עברתי לחמישה קילומטרים, מקיפה את רמת השרון המערבית.

די מדהים לראות איך בלילה כשהכל חשוך סביב ואין אף נפש חיה ברחוב חוץ מרצות כמותי, נשים בנות ארבעים וחמש, עם טייטס שחורים צמודים, ניו באלאנס וסרט ורוד עם פסים של אדידס על המצח. רצתי בין בתים גדולים חשוכים ,מוקפים בגדרות גבוהות ומצלמות , ממש כמו שלי. הייתי אז רצה על המדרכה וכדי להעביר את הזמן הייתי מדמיינת איך בכל הבתים חיים זוגות זוגות ,מכינים ארוחות ערב , משכיבים את הילדים, עושים כלים ואז אחרי שנגמר היום או שהם פותחים נטפליקס או מותשים והולכים לישון אבל לפעמים גם דמיינתי אותם עושים סקס, בשקט בחושך כשכולם ישנים. למרות שהיו דומים, לכל בית היה מראה מעט שונה והייתי יכולה לדמיין לפי החזית של הבית זוגות שונים , עורכת דין ורופא , רואה חשבון ובנקאית, שופטת בכירה ויזם הייטק כל אחת והחזית שלה, חדר השינה שלה והסקס שלה.

הייתי אז מקיפה את השכונה וחוזרת הביתה עייפה ורגועה מלאה במחשבות ודמיונות. אבל ככל שעברו הימים לא הספיקו לי החמישה הקילומטרים האלו, מאוד רציתי להיות עייפה אבל זה לא הצליח יותר כי הכושר שלי עלה, וחוץ מזה זה התחיל לשעמם. כי לא משנה מול איזה בית הייתי , לא משנה על איזה זוג פינטזתי הסקס עצמו היה אותו דבר בכל המקרים. משעמם.

כל זה המשיך עד שפעם אחת באחת הריצות ואני לא יודעת איך להסביר את מה שקרה אבל פתאום המחשבה המציקה הזאת של האוטוטו חמישים מילאה לי את הראש, ניסיתי לגרש אותה להתמקד בבתים, בזוגות אבל לא הצלחתי היא כל כך הציקה לי עד שלא שמתי לב לאן אני רצה, רצתי ורצתי עם המחשבה הזאת שחזרה פעם אחרי פעם מנסה להתיש את עצמי , האורות רצדו קצת אחרת אבל למרות זאת המשכתי לרוץ מהר יותר חזק יותר מזיעה עד כלות עד שמצאתי את עצמי ,לא יודעת איך ,מתנשפת בפינת אלנבי ביאליק בתל אביב. התנשפתי כל כך חזק עד שהרגשתי שאני מסוחררת כמעט הולכת להתעלף, נאחזתי בעמוד כדי ליצב את עצמי ולהחזיר גם קצת אויר ואז הרגשתי יד שתמכה בי שלא אפול , יד של גבר. הוא ישב בקפה ביאליק וראה אותי מסוחררת . "את בסדר ? צריכה עזרה? נראה שרצת המון וחם היום מאוד ,תשארי פה אני אביא לך מים", הוא התכוונן ללכת לבקש מים מהקפה , אבל כשהתחיל לזוז הרגשתי פתאום חזק בבטן שאני לא יכולה להשאר לבד. אחזתי בידו חזק ולא נתתי לו ללכת. הוא הסתכל עלי במבט מבולבל ואני הבטתי בעיני החום-דבש שלו והתחלתי לפרוץ בבכי. להתייפח . "מה קרה ? הוא שאל הכל בסדר ? למה את בוכה? אני יכול לעזור במשהו? את צריכה כסף למונית או טלפון להתקשר למישהו?" אני לא ידעתי להגיד מה עובר עליי, רק המשכתי להתייפח, הוא התקרב אליי במבוכה ונתן לי חיבוק כזה אבהי, זה מצחיק להגיד אבהי כי הוא היה בן 35 בערך ואני אוטוטו בת 50 אבל עדיין היה בזה משהו כזה מנחם, וכך מצאתי את עצמי לפותה בידיו ,הוא חיבק אותי בפינת אלנבי ביאליק ופתאום הרגשתי שאני מרגישה משהו אחר בחיבוק , איך לאמר את זה ,שיש לו זקפה, הוא קצת נטה לאחור ככה עם הגוף, אולי הובך ממה שאפילו לא התכוון אליו מלכתחילה ולא רצה שארגיש אבל זה בהחלט היה שם. נוכח ומאוד מאוד בולט.

הוא כנראה חשב שזה ירתיע אותי , שאבין אותו לא נכון אבל הלב שלי דפק, משכתי אותו אליי והתחלנו להסתובב סהרורים בסמטאות החשוכות, לא מוציאים מילה מאותו רגע והלאה, עד שמצאתי חצר כזאת אחורית ברחוב ביאליק שם עשינו את זה כאילו היה זה הסקס הראשון והאחרון שעשינו אי פעם בעולם. זה היה פשוט מדהים, אני לא יכולה להסביר את ההרגשה של להיות איתו שם בין אופניים קשורות, בלוני גז ומזגנים רועשים שפלטו עלינו אוויר חם מהדירות בבנין תל אביב ישן. הרגשתי משהו שלא הרגשתי אף פעם אני לא יודעת לתאר את זה אבל כאילו נולדתי מחדש, כאילו הגוף שלי וכל האיברים שלי התעוררו אחרי שנת חורף ארוכה של עשרים שנה. אחרי שסיימנו התלבשתי במהירות, נתתי לו נשיקה חפוזה , ויצאנו לרחוב, "איך קוראים לך ?!" הוא שאל, לא עניתי רק הבטתי בעיניו בפעם האחרונה , נופפתי לו לשלום והתחלתי לרוץ.

רצתי בקלילות, המחשבה של האוטוטו חמישים פתאום נעלמה. לפעמים זה מדהים להבין שלמחשבות יש משקל כזה שאנחנו נושאות איתנו לכל מקום , כמו משקולות עופרת הן צמודות לרגלנו, לידנו, למוחנו, מוסיפות משקל , מאיטות אותנו מלעשות את מה שנכון. לחיות את החיים באופן שאנחנו יודעות שהוא מותאם לנו אבל פשוט לא מסוגלות לזוז. אולי אלו לא משקולות, אולי אלו שלשלאות, חשבתי לעצמי אז, ורצתי עד שהגעתי בחזרה לפתח השכונה, לבתים הגדולים החשוכים, הפעם הייתי ברחוב לבד, הרצות עם הסרט על הראש כבר מזמן ישנות חשבתי לעצמי, מעניין מה השכנים היו אומרים אם היו יודעים.

כשחזרתי הביתה עמוס כבר ישן, וכשנכנסתי לחדר השינה אחרי המקלחת הוא התעורר וחצי ישן שאל אותי "איפה היית?" אמרתי לו "אויש עמוסי אני לא מאמינה שלא הספקתי לספר לך.." החלטתי לתת לעצמי מתנה לגיל 50 , אני רוצה להשתתף במרתון .דיברתי עם אורנית המאמנת והיא אמרה לי שאצטרך לרוץ פעמיים בשבוע ריצות ארוכות מאוד כדי שאגיע לרגע הזה מוכנה" . "יופי" הוא הוא אמר "אבל שלא תתעייפי יותר מדי כדי שלא יפגע לנו חס וחלילה בימי שלישי בבוקר" . מה פתאום , הסמקתי וצחקתי "נראה לי שלא רק שזה לא הולך לפגוע בהם אלא אולי אפילו קצת לשפר". המחשבה של האוטוטו חמישים נעלמה מאז ולא חזרה יותר ואני? צעירה מתמיד. חייה חיים של בטחון ושלוה. ממשיכה לרוץ לאן שרגליי לוקחות אותי, לצמתים , לחצרות הבתים, לחשיכה.