דיאן ומארי



או: במעמקי העיר וברחבי העולם. או: מעמקי ניו יורק וסביב הגלובוס. מה שלא יהיה, מדובר, לכאורה, בשולי השוליים של החוויה האנושית. כמה הן השפיעו עלי, שתי הצלמות האמריקאיות האלה, דיאן ארבוס ומארי אלן מארק. אחת צילמה את טיפוסי העיר הבלתי נראים, השנייה את נזקקי העולם שנזרקו לשולי הקיום. נשים חכמות, חזקות, יפיפיות ופריווילגיות, שבחרו לכוון את עדשת המצלמה לכל המכאובים והפינות הנידחות של המין האנושי.


בגיל 15 עזבתי את התיכון ונרשמתי למכללה פרטית ללימודי אמנות. הייתי ילד חכם, חתיך, פופולארי מאד ומוכשר, אך בגלל בעיות נפשיות ורגשיות של גיל ההתבגרות, לא יכולתי להישאר במסגרת הלימודים הרגילה; הייתי חייב למצוא דרך לבטא את עצמי כדי לא למות. עזבתי את התיכון והתחלתי ללמוד אמנות בקצה העיר, לא רחוק מתחנת רכבת צפון ובלב אזור תעשייתי דחוס ומחריש אוזניים. האמת, הייתי מאושר. הרגשתי חופשי ליצור ולהביע עצמי באופן מלא, ללא הגבלה של מערכת חינוך כזו או אחרת. הלימודים במכללה היו כחופש גדול, כל הזמן. בשנה הראשונה למדתי עיצוב גרפי והצטיינתי, אולם מהר מאד הגעתי אל לימודי הצילום. מעבר לעובדה שתיעוד החיים במצלמה עם סרטים, פיתוח הנגטיבים בחדר החושך ותליית התמונות בגלריה היו פעילות יצירתית שמאד התאימה לטמפרמנט הסוער שלי כמתבגר, הצילום הכיל גם ממד יצירתי שלם של אינטלקטואליות, שריתק אותי לחלוטין, ופתח עבורי דלת לעולם בוגר יותר, וחדש, של הבעה אמנותית.

במעבדת הצילום שבמכללה הייתה ספריה עם ספרי צילום רבים ונהגתי לשבת בה ימים כלילות, לקרוא ולהחכים. הכי אהבתי את מאן ריי הסוריאליסט, שהביע עומק נפשי ביצירתיות אפלה ונוצצת, אך גם את כל שאר הצלמים של תחילת עידן השעתוק הטכנולוגי- הנרי פוקס טלבוט, דאגר, מייברידג', ג'וליה מרגרט קאמרון, ווסטון, קרטז' ובראסאי... אהבתי אמנים שהשתמשו בצילום כדי לחקור את עולמם האישי כמו הארי קאלאהן וסינדי שרמן, וכאלה שביטאו את התרבות המתחדשת של עולם המערב אחרי מלחמת העולם השניה, כמו יוג'ין סמית ורוברט פרנק. הטריפו אותי צלמי אופנה שהשתמשו בפרסום ובמסחריות כדי להביע רעיונות אמנותיים ואינטלקטואלים מבריקים, כמו ריצ'ארד אבדון, דייויד ביילי, יורגן טלר והלמוט ניוטון, והרשימה נמשכת עוד ועוד... הדהים אותי הרעיון הזה, שיצירה היא גם משחק של בחירות אומנותיות. תפיסה זו הייתה שונה לגמרי מסגנון האמנות בו פעלתי כצייר כל חיי: מבלי לראות בעיניים ומבלי לחשוב, משרבט בעפרונות עם אצבעות הרגל בחושך מתוך שינה, משפריץ בעוז צבעים וצורות, כמו כוכב תיאטרון פגאני בלב הטבע. היממה אותי המחשבה, שאמנות היא גם מלאכה אינטלקטואלית מושגית שסבה סביב בחירות שכלתניות ואסתטיות שלי כיוצר. להיות קול... זאת הייתה עליית מדרגה שלי כאמן וכמתבגר, להבין שאני יכול לקחת אחריות על הדברים שאני עושה ולהביע את עצמי נכון ומדויק יותר, למרות שבלב, התשוקה היא תמיד להתפרקות כללית, כאוס ואנרכיה. איך שלא יהיה, הרגשתי שאני מתחיל לעלות למעלה, מטפס לאיטי על הר האולימפוס ומתיישב בנינוחות על הפסגה.


בפסגה מצאתי את דיאן ומארי. בעוד שדיאן צילמה את הדמויות המוזרות שהחברה הניו יורקית בחרה לדחוק אל מחשכי השוליים, מארי אלן הסתובבה בעולם ותיעדה מצבי אנוש קשים וחסרי תקווה. הצילומים, מיותר לציין, היו יצירות אמנות יפייפיות, אישיות מאד ומרגשות. שתיהן עבדו בעיקר במגזינים ובתקשורת, ובחרו להביא אל לב השיח החברתי את אותם "שוליים" שאף אחד לא רצה לראות. הן עשו זאת בכישרון רב, ובצילומיהן הפתייניים עוררו אמפתיה, רצון להכלה ותשוקה פיראית-מתוקה, לאותם מקומות קשים. היו עוד כמה צלמים ששהו בפיסגה עם שתי אמריקאיות אלה, אך לא בהקו כמותן.


***


לכל אורך שנות ההתבגרות שלי הסתובבתי ברחובות עם תיק צילום, מצלמה ושתי עדשות, ותיעדתי את חיי וחיי חברי, את אירועי העיר שגרתי בה ונופי המסעות שערכתי בארץ. הייתי מפתח ומדפיס בעצמי את צילומי השחור לבן במכללה ויושב שעות ארוכות בחנות הצילום במרכז המסחרי של קרית אונו ומדפיס גם בצבע. נשארו לי מאותן שנים ערימות של אלבומי תמונות, שאנצור לנצח נצחים. כשהתגייסתי לצבא הייתי צלם צבאי. פעולת הצילום התפתחה והתקדמה לצילום בוידאו ועריכה של סרטים, אך הבעיות הרגשיות והנפשיות, אני מניח שבגלל צריכת הסמים שלי כמתבגר שהשתוקק לחיות על הקצה, הכריעו את הכף ועצרו את ההתפתחות האמנותית. עזבתי את הצבא והתחלתי לכתוב. לאחר זמן מה חזרתי גם לצייר. לצלם המשכתי כל הזמן, אבל רק בסטילס וללא אג'נדה כלשהי. עד היום אני נמנע מלהביע אג'נדה קונקרטית או ליישם הכרעות מושגיות, כמו המסע האמיץ של דיאן ומארי לחקור את חוסר הצדק שבקיום האנושי והנסיון לתקנו. אני פועל יותר כדי לגבש את עצמי כאדם וכאמן ולמצוא דרכים מקוריות להבעה יצירתית.


כיום אני צייר שכותב, עם שני תארים באמנות וספר מוצלח שיצא לאור, ומאושר עד הפסגה. כשהגיעו הסמארטפונים, חזרתי לצלם כל הזמן וכשהתחילו הרשתות החברתיות, חזרתי להשתמש בצילום כדי להביע את עצמי בצורה מלאה. מה שנשאר מההסטוריה שלי כאמן\צלם מתבגר, זה החופש הגדול לעשות מהפוסטים חגיגה אדירה של דימויים צבעוניים וטקסטים פרועים, ועבורי, אין דרך טובה יותר לתפוס את חוויות החיים בעיר ואת יופיו של העולם מאשר בעזרת הצילום האישי.


ותודה למורתי, רותי בוזגלו.


נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל:"סקס בינלאומי וסיפורים אחרים"
הדף נקרא 138 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי