דיאן ומארי



במעמקי העיר וברחבי העולם. או: מעמקי ניו יורק וסביב הגלובוס. מה שלא יהיה, מדובר, לכאורה, בשולי השוליים של החוויה האנושית. כמה הן השפיעו עלי, שתי הצלמות האמריקאיות האלה, דיאן ארבוס ומארי אלן מארק. אחת צילמה את טיפוסי העיר הבלתי נראים, השנייה את נזקקי העולם שנזרקו לשולי הקיום. נשים חכמות, חזקות, יפיפיות ופריווילגיות, שבחרו לכוון את עדשת המצלמה האישית שלהן לכל המכאובים והפינות הנידחות של המין האנושי.


בגיל 15 עזבתי את התיכון ונרשמתי למכללה פרטית ללימודי אמנות. הייתי ילד חכם, חתיך, פופולארי מאד ומוכשר, אך בגלל בעיות נפשיות ורגשיות של יתמות ומיניות שהתפוצצו לי בגיל ההתבגרות, לא יכולתי להישאר במסגרת הלימודים הרגילה. הייתי חייב למצוא דרך לבטא את עצמי יצירתית, כדי לא למות. עזבתי את התיכון והתחלתי ללמוד אמנות בקצה העיר, לא רחוק מתחנת רכבת צפון ובלב אזור תעשייתי דחוס ומחריש אוזניים. האמת, הייתי מאושר. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חופשי ליצור ולהביע את עצמי באופן מלא, ללא הגבלה של מערכת חינוך כזו או אחרת, וללא חשבון לחברי ילדותי הטובים והתמימים. הלימודים במכללה היו כחופש גדול, כל הזמן. בשנה הראשונה למדתי עיצוב גרפי והצטיינתי, אך מהר מאד הגעתי ללימודי הצילום. מעבר לעובדה שהתרוצצות ברחובות ותיעוד החיים במצלמה עם סרטים, פיתוח הנגטיבים בחדר החושך ותליית התמונות בגלריה היו פעילויות יצירתיות שמאד התאימו לטמפרמנט הסוער שלי כמתבגר, הצילום הכיל גם ממד יצירתי שלם של אינטלקטואליות, שריתק אותי לגמרי, ופתח עבורי דלת לעולם חדש ובוגר יותר, של הבעה אמנותית.

במעבדת הצילום שבמכללה הייתה ספריה עם ספרי צילום רבים ונהגתי לשבת בה ימים כלילות, לקרוא ולהחכים. הכי אהבתי את מאן ריי הסוריאליסט, שהביע עומק נפשי, אמנות והיסטוריה, ביצירתיות אפלה ונוצצת, אך גם את כל שאר הצלמים של תחילת עידן השעתוק הטכנולוגי- הנרי פוקס טלבוט, דאגר, מייברידג', ג'וליה מרגרט קאמרון, ווסטון, קרטז' ובראסאי. אהבתי אמנים שהשתמשו בצילום כדי לחקור את עולמם האישי כמו הארי קאלאהן וסינדי שרמן, וכאלה שביטאו את התרבות המתחדשת של עולם המערב אחרי מלחמת העולם השנייה, כמו יוג'ין סמית ורוברט פרנק. הטריפו אותי צלמי אופנה שהשתמשו בפרסום ובמסחריות כדי להביע רעיונות אמנותיים ואינטלקטואלים מבריקים, כמו ריצ'ארד אבדון, דייויד ביילי, יורגן טלר והלמוט ניוטון, והרשימה נמשכת עוד ועוד.

הדהים אותי הרעיון הזה, שיצירה היא גם משחק של בחירות אומנותיות. תפיסה זו הייתה שונה לגמרי מסגנון האמנות בו פעלתי כצייר כל חיי, או ליתר דיוק, כל ילדותי - מבלי לראות בעיניים ומבלי לחשוב, משרבט בעפרונות או עם אצבעות הרגל בחושך מתוך שינה, משפריץ בעוז צבעים וצורות, מורח כתמים מביכים ומפלילים, כמו כוכב תיאטרון פגאני בלב הטבע. היממה אותי המחשבה, שאמנות היא גם מלאכה אינטלקטואלית מושגית נקייה, שסבה סביב בחירות שכלתניות ואסתטיות שלי כיוצר. להיות קול... זאת הייתה עליית מדרגה שלי כאמן וכמתבגר. הבנתי שאני יכול לקחת אחריות על הדברים שאני עושה ולהביע את עצמי נכון יותר ומדויק, רהוט חזותית ומאורגן, למרות שבלב, התשוקה היא תמיד להתפרקות וריקבון, ביזיון, כאוס ואנרכיה. הרגשתי שאני מתחיל לעלות למעלה, מטפס לאיטי על הר האולימפוס ומתיישב בנינוחות בפסגה.

***

בפסגה מצאתי את דיאן ומארי. בעוד שדיאן צילמה את הדמויות המוזרות שהחברה הניו יורקית בחרה לדחוק אל מחשכי השוליים, מארי אלן הסתובבה בעולם ותיעדה מצבי אנוש קשים וחסרי תקווה. הצילומים, מיותר לציין, היו יצירות אמנות יפיפיות, אישיות מאד ומרגשות. שתיהן עבדו בעיקר במגזינים ובתקשורת, ובחרו להביא אל לב השיח החברתי את אותם "שוליים" שאף אחד לא רוצה לראות. הן עשו זאת בכישרון רב, ובצילומיהן הפתייניים עוררו אמפתיה, רצון להכלה ומשיכה מתוקה, לאותם מקומות קשים. היו עוד כמה צלמים ששהו בפסגה עם שתי אמריקאיות אלה, אך לא בהקו כמותן.

***

לכל אורך שנות ההתבגרות שלי הסתובבתי ברחובות עם תיק צילום, מצלמה ושתי עדשות, ותיעדתי את חיי וחיי חברי. צילמתי את אירועי העיר שגרתי בה ונופי המסעות שערכתי בארץ. הייתי מפתח ומדפיס בעצמי את צילומי השחור לבן במכללה ויושב שעות ארוכות בחנות הצילום במרכז המסחרי של קריית אונו ומדפיס גם בצבע. נשארו לי מאותן שנים ערמות של אלבומי תמונות, שאנצור לנצח נצחים.

כשהתגייסתי לצבא הייתי צלם צבאי. פעולת הצילום התפתחה והתקדמה לצילום בוידאו ועריכה של סרטים, אך הבעיות הרגשיות והנפשיות, אני מניח שבגלל צריכת הסמים שלי כמתבגר, שבתמימותו השתוקק לחיות על הקצה, הכריעו את הכף ועצרו את התפתחותי האישית והאמנותית. עזבתי את הצבא והתחלתי לכתוב. לאחר זמן מה חזרתי גם לצייר. לצלם המשכתי כל הזמן, אבל רק בסטילס וללא אג'נדה כלשהי. עד היום אני נמנע מלהביע אג'נדה קונקרטית או ליישם הכרעות מושגיות, כמו המסע האמיץ של דיאן ומארי לחקור את חוסר הצדק שבקיום האנושי והניסיון המלאכי לתקנו. אני פועל יותר כדי לגבש את ישותי כאדם וכאמן, ולמצוא דרכים מקוריות להבעה עצמית נטולת פחד ויצירתית.

***

כיום אני צייר שכותב, עם שני תארים מצטיינים באמנות וספר מוצלח שיצא לאור. (נ.ב - פרסמתי מאז שהטקסט הזה נכתב עוד שני ספרים). כשהגיעו הסמארטפונים, חזרתי לצלם כל הזמן, וכשהתחילו הרשתות החברתיות, חזרתי להשתמש בצילום כדי להביע ולפרסם את עצמי בצורה מלאה. מה שנשאר מההיסטוריה שלי כאמן\צלם מתבגר, זה החופש הגדול לעשות מהפוסטים חגיגה אדירה של דימויים צבעוניים.

עבורי, אין דרך טובה יותר לתפוס ולשתף את חוויות החיים בעיר ואת יופיו של העולם הגדול, מאשר בעזרת צילום אישי.


ותודה למורתי, רותי בוזגלו.


נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 229 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי