אבא, הוליווד, פתח תקווה

Photo by Anna Seeley on Unsplash / https://unsplash.com/@yeleannaes

Photo by Anna Seeley on Unsplash


יש כמה זכרונות מאבא שלי, שאני זוכר היטב. למרות שנפטר לפני יום הולדתי ה-3 ועברו מאז הרבה שנים, הזיכרונות איתו שמורים בנפשי כסרטוני וידאו-ארט יצירתיים, מופשטים אך מוחשיים לגמרי, המתרחשים בקליפורניה של הסבנטיז. ככל שהשנים עוברות, פחות ברור לי אם אלו זכרונות של ממש, של דברים שקרו באמת, או שמדובר ברסיסי חלומות שנצרבו בליבי מרוב כאב. כך או אחרת, הזכרונות מהבהבים באפילת מחשבותי כהקרנה פרטית של סרט אלטרנטיבי, היכנשהו בהוליווד. אולם, בעקבות סרטון אחד של קולנוע "רגיל", כלומר, זיכרון אחד פחות אמורפי ויותר אמיתי, שהוחלפו בו גם כמה מילים, אותו עולם קסום של שדות קליפורניים זורחים, המבהיקים לאורה של השמש, הפך לדירה חורפית בכרך הסואן של פתח תקווה.


#1- עין גב על שפת הכנרת בשמש. סוף שנות השבעים. עצי אקליפטוס נעים בירוק וצהוב על שפת האגם הכחול. לא רחוק מקו המים הבית של בתיה ועמי, עם עצים גדולים בחצר, נדנדות ורעפים אדומים. נראה כמו ציור. אני בן שנתיים בערך. נסענו אליהם לחופשת קיץ. אני זוכר כמה דברים: 1- אבא שלי שוכב על מזרון ים אדום במים הרדודים. אמא שלי נושאת אותי על הידיים וצועדת לכיוונו. הוא מרים את ידיו לקחת אותי, ואני חושב, 'איזה חתיך'. הוא מניח אותי על החזה, על השערות, והראש שלי מונח הצידה, לכיוון המים בצד ימין. המים צלולים לגמרי ושקטים ורואים את האבנים הקטנות שבקרקעית. אני מבחין בכמה דגים קטנים, צהובים, ששוחים לצד המזרון ומשאירים צל עדין על הקרקעית. אני שומע קולות שכשוך וטיפות מים. אבא שלי חותר עם היד החופשית בצידו השני של המזרון. אני חש בשלווה עמוקה. אני מרים את הראש ומסובבו לצד השני, עם המבט לצד שמאל. אני רואה דג גדול יוצא מהמים, ענק, עצום, פוער את הלוע וקופא במקום. לאחר כמה דקות של אי תזוזה אני מבין שזה לא דג ולאחר כמה שנים הבנתי שאלה סלעי חוף. 2- בלילה, בתוך הבית של בתיה ועמי, כולם ישנים. ההורים, האחים שלי הגדולים והילדים של בתיה ועמי, חורפים במיטות ורק אני התעוררתי בחושך ובדממה. אני הולך בבית האפל, בפרוזדור, וזוכר שראיתי פחית של קוקה קולה, (זיהיתי לפי הלוגו המסולסל והצבע האדום), ושעון מעורר שהיה מכוון בדיוק על השעה שלוש. אני זוכר בסלון קיר מאבנים חומות ושטוחות כמו כאלה שראיתי בסרטים אמריקאים מאותן שנים, וכמו בוידאו לשיר 'סייב מי' של איימי מאן מסרט הניינטיז 'מגנוליה'.

#2- במקלחת בבית שלנו בתל השומר. אבא שלי מתקלח בטוש ואמא שלי מכניסה אותי להתקלח איתו. אני זוכר את המים החמים בטוש בכמה שוטים שמחליפים את כיוון זרם המים בעריכה תזזיתית ובפיידים. אני עומד לצד אבא שלי, בגובה הברכיים שלו. אני זוכר רגליים שעירות ומים ששוטפים אותן עם הרבה אדים. פתאום הכל מטושטש בקווים שעולים ויורדים- הוא הרים אותי על הידיים. שנינו מתחת לראש של הטוש מרטיבים את השיער וצוחקים.

#3- בדירה של לינה וניסים בפתח תקווה. אני זוכר את הדירה הזאת, היינו מבקרים בה לפעמים. ריהוט סבנטיז. אנחנו נמצאים שם עם דוידקו, הבן של לינה וניסים, שהוא חבר של אבא שלי. הוא נראה כמו שחקן כדורגל מקלפי משחק ישנים- פיאות לחיים ארוכות ובלורית טרבולטה ג'ון שחורה. הוא נאה מאד אבל קצת קוף. אני זוכר שפתחתי את החלון וראיתי רחוב ראשי בשעת ערב. דימדומי פטל של חורף מעונן מעל פקק בצומת רועשת ושמיים גדולים מעל. עיר ישראלית בסוף הסבנטיז תחילת האייטיז. ראיתי לתדהמתי את הפריים הזה, בדיוק מצמרר, בשוט הפתיחה של הסרט 'הרגלים מגונים' של אלמודובר. זו היתה אותה נקודה בזמן, בסרט הספרדי, אותו סטייל אורבני של כחול עמוק ומג'נטה, והייתי בשוק מעומק וחדות הזיכרון שזה עורר בי. קולנוע איכותי יוצר פסיכואנליזה מדוייקת גם אם רק באמצעות דימוי טוב. בכל מקרה, בזיכרון האמיתי שלי, בדירה של לינה וניסים, אני זוכר שחשבתי, מה שאני רואה כאן כל כך שונה מהירוק-שמש הזרחני שלנו בתל השומר! חשתי בהרפתקאה אפלה ומרגשת. את שאר ההתרחשות אני לא זוכר כרונולוגית, רק זוכר שזאת היתה תקופה שגמלו אותי מחיתולים והייתי צריך לחרבן ואבא שלי אמר לי לחכות עד שנגיע הביתה. כעסתי עליו ורציתי לעשות דווקא וחירבנתי במכנסיים בדיוק כשהיינו צריכים ללכת. אבא שלי כעס נורא וצעק- "אמרתי לך לא לחרבן!" ולמעשה, אלה המילים היחידות אי פעם שאני זוכר שהוא אמר לי. זה גם מה שאזכור ממנו לכל אורך חיי. אני זוכר את דוידקו צוחק ואת אבא שלי מתארגן לסדר את העיניינים. לא זוכר מה נסגר ואיך חזרנו הביתה.

#4- ביער בן שמן קוטפים פטריות. יש מלא רקפות מסביב. את הזיכרון הזה אני זוכר בכמה מימדים שמתקפלים אחד על השני כמו בסדרת אנימציה יפנית מאותן שנים, ולמעשה אינני בטוח אם זה באמת זיכרון מוחשי או חלום שחלמתי מהחוויות שלנו בבן שמן. בתוך יער אורנים עבות, אנשים מהמשפחה שלי כולל אבא מטיילים קטנים במעמקי העצים, בכמה רצועות שנעות אחת על השניה, תמונה על תמונה, דמות על דמות, כשבחצי התחתון של המסך אני בתוך מערה חשוכה, ענק בגודלי, עם השיער רחוץ ומסורק הצידה, קוטף רקפות עם גבעול ארוך. סביבי אני מבחין בפטריות מוזרות שזורחות בחושך כמו גחליליות.

#5- אני הולך לישון שנצ לאחר שחזרתי מהגן. זה טו בשבט. אני מחזיק תפוז שנעוצים בו בקיסם כמה צימוקים, כעיניים אף ופה. פרצוף בתפוז. אני מניח אותו לצידי על הכרית ברצועת אור שמש שנכנסת מהחלון. אני שמח. היה אירוע חגיגי בגן והיה לי כיף. עצוב לי שאבא שלי מת, אבל כשאני מתחיל להרדם אני מדמיין שדות של זהב ומרחבים פתוחים לצד ים גדול וערפילי, זו קליפורניה של החלומות, ואבא שלי נמצא שם, או לפחות, כך נדמה לי. בשנים שיבואו, ערים קסומות ונטושות שאטייל בהן בחלומותי יהיו ממוקמות באותם מרחבים שימשיים של זהב קליפורני, אבל הן יהיו סמטאות אבודות בנפתולי פתח תקווה.


נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל: "סיפורי העיר"
הדף נקרא 161 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי