המורה לציור המורה לציור

נכנסתי לח' 3  כמו היום זכור לי הבוקר ההוא. התעוררתי מעט באיחור, התחלתי להחיש את פעולותיי שלא לאחר. הצלצול היה בדיוק ב-8:00.התקלחתי ושמתי בושם כראוי לבוא בי ן הזאטוטים החמודים.   בכל יום ד נמלאתי שמחה, העדפתי ללמד אותם מאשר את בני ה80. השובבות החדווה הרעננות שלהם מלאו אותי בתחושה שאף אני צעירה כמותם על אף חמשים שנותיי. החיים התחייכו אליי.  מחדר המורים לקחתי כהרגלי את יומן הכתה והתחלתי לסמן מי בא ומי חסר. הם היו כ 30 במספר. "בוקר טוב" שוב הכרזתי בגמר בדיקת הנוכחות. הייתה דממה. איש לא השיב, קראתי שוב בקול גבוה יותר: "צפרא טבא, אתם כבר יודעים מה פירוש", הוספתי בחיוך נבוך.                                                    בקיצור, מצב רוחם היה משום מה אפלולי, לא זיהיתי מהו הדופק הפועם של החברה הפעם' הנחתי, שכמו בני אדם מבוגרים, לא תמיד מצב הרוח עליז.                                          מראש תכננתי להם את נושא- הקיץ- שיציירו אודותיו תוך הדגש לצבעים חמים. החום בחוץ של יוני היה לוהט והאווירה החמה תאמה לנושא.   הילדים שתקו ואיש לא הוציא את קלמר הצבעים -דף הנייר שחילקתי להם נותר מיותם. "הנושא קיץ, לא מדבר אליכם?" העזתי בדחילו ורחימו לשאול. במקום תשובה החלו לעוף לעברי עפיפוני נייר. חשתי מוצפת עלבון ועפיפונים. חשבתי אז שבחיים שלי לא חשתי השפלה דומה, פרט למקרה שסולקתי מבריכה בקבוץ כילד עירוני "מצורע" כהגדרת המקומיים.   שאפתי מלוא אוויר לריאותיי ושאלתי שאלה רטורית מתוך שהאמנתי ברב תמימותי לתוצאות אחרות במציאות שהתהוותה לנגד עיניי. "מי שלא בוחר בנושא הקיץ, יכול לבחור נושא אחר" הצעתי. ההצעה לא התקבלה ולהיפך קרה. שאול בקש לצאת להתפנות ואחריו מיכל וראיתי את נהירת העמים הגדולה מתחילה להתרחש מולי. אז פסקתי: "מי שלא רוצה לצייר, יכול לצאת החוצה" קיוויתי שתצוץ בהם מידת חמלה ויישארו אפילו למראית עין. אך מה פתאום.? הם החלו לשעוט החוצה כסוסים צעירים מלאי און לעבר החצר, פרט לילד אחד חנון ,כך כינוהו, שהיה בעל משקפיים עבות, שכנראה ממילא לא יכול היה לראות דבר על מנת להיות מסוגל להשתתף אתם במשחקי החצר.     הרעש היה אימתני: בעקבות הרעש שהקימו, שסביר להניח שנשמע בכל הכתות שפנו לחצר, הגיע אליי המנהל לברר את פשר האירוע ."מה קורה כאן!?" חקר אותי בחמה גלויה. בגמגום השבתי: "הם מסרבים לצייר". "מה זאת אומרת? היכן יכולת המשמוע שלך, לאן נעלמה?" המשיך לענות אותי. השפלתי מבטי ארצה, לא היה לי מה להשיב. "טוב, תיגשי אליי בעוד שעה, נשוחח" חתם ויצא את הכתה. רק החנון של הכתה היה עמי וחשתי שהוא אתי לגמרי. חשבתי , עליי לומר לו משהו בפרט שנכח בכל שיחת הנזיפה כלפיי , ולא ידעתי מה, לבסוף פלטתי לעברו בטרם צאתי מהכיתה :"תהיה ילד טוב, מי יודע, אולי תהפוך להיות צייר מפורסם". נתקפתי כאבי בטן עזים, פניתי לשירותים- פינה יחידה מנחמת לשעה מסוג זה. משם אצתי להכין לי כוס תה.    שעת השיחה הגיעה. המנהל הודיע לי על פיטוריי בתוך חודש מיו ם ההודעה..  דבריו תובלו ברעל לא צפוי לאיש חינוך שכמותו: "צר לי, גב' פ, אני מוצא לאורך השנה, שאינך מתאימה לעבוד עם ילדים ,אולי תנסי מקומך עם מבוגרים, מה דעתך? שוחחנו במועצה פדגוגית ו90% מהמורים תומכים בדעתי. צו הרוב מכריע, אמר מתוך יובש וחוסר פרגון מוחלט. כאילו שלא ידעתי, שאני יכולה עם מבוגרים, לא הייתי זקוקה לעצות שלו.. רתחתי, אך החלטתי לשמור על פאסון יציב ורגוע.(כמובן בהשפעת חינוך הוריי)התבוננתי על יתוש שהיה דבוק על הקיר ממול ובלבי התעודדתי, שיש סיכוי טוב, שיעקוץ את המנהל עוד היום.                                     לימים נודע לי באחד מעיתוניי המקצועיים, שאותו תלמיד זכה לעלות לגדולה, נהיה צייר, ונסע לצרפת כנגד מלגת למודים להשתלם ולהעמיק בידע המקצועי שלו. משהו בחזי הסעיר אותי על כך, לא ידעתי לתאר אותו. אני מצפה לקבל ממנו הזמנה לתערוכתו הראשונה שתוצג בארץ בביקור המולדת הקרוב שלו.

נכתב על-ידי
שולה ברנע
סופרת ומשוררת
הדף נקרא 74 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי